כובשים את טוקיו

אין כמו יפן וטוקיו להעביר את עונת המונסונים במזרח הרחוק. לעבוד קצת, לטייל  ולהתארגן על ויזה להודו. כך מצאנו עצמנו, טיילים טריים, לאחר הפלגה ליוון ונחיתת ביניים בקהיר, בכרך הגדול - טוקיו.

מקדש Meiji Jingu בטוקיו

מרכז החיים בטוקיו הייתה ה"יושידה". מבנה דו קומתי עם חדרונים קטנים, מרפסת חיצונית ומטבח משותף במבנה נפרד. כל חדרון היה בגודל 2-3 טאטמי שהיא יחידת ריצוף בגודל 2X1 מטר מקש קלוע.

ה"יושידה"

את היושידות (על שם בעליהן יושידה) אכלסו מטיילים כמונו מכל העולם שהתגוררו ועבדו בטוקיו למשך מספר חודשים. המבנה המרכזי היה מרכז המידע, הבישול והבטלה למי שהיה "ביטווין ג'ובס". הכוונה כמובן לגברים בלבד. הבחורות כולן עבדו מהיום הראשון בעבודה המכניסה מכולן, מארחות מערביות במועדוני לילה יפניים. כמה שעות של דיבורים כל ערב עם אנשי עסקים ועובדים בכירים. מעבירים ערב של שתייה לשוכרה וכל המרבה הרי זה משתלם יותר. כך סיפרו לי.

ברוכים הבאים לטוקיו - ילדות בפסטיבל

העבודה לגברים נעה מלימוד אנגלית (אני?), הופעה בסרטים כניצבים מערביים (קרה פעם אחת) או במסעדות "מערביות" על תקן חיזוק האוטנטיות. את הימים הראשונים העברתי במטלות גבריות - רכישת עדשות ברחוב המצלמות בתחנת שינג'וקו וצילומי בוקר מוקדמים בשוק הדגים של טוקיו. משמיציתי את מרחב הבטלה, התכבדתי ושרכתי רגלי בחוסר חשק ניכר באחד מאזורי הבילוי הליליים בתחנת גינזה.

קצת טונה לסשימי? - שוק הדגים בטוקיו

הבחירה הראשונה נפלה על מסעדה יוונית (אחינו לים התיכון, בטח יגלה אמפטיה..). השעה הייתה שעת צהרים והמסעדה התארגנה לקראת הסרוויס של הערב. בעל המסעדה, יווני צעיר עם מבט של "לא תעבוד עלי" התפנה אלי וישבנו לאחד השולחנות. לשאלתו הראשונה אם יש לי ניסיון במלצרות שיקרתי בלי למצמץ, כן. (טוב, משהו בכל זאת למדתי ב...). בשאלה השנייה מאיזה צד מגישים לאורחים, הייתי צריך להמר. בחרתי ללא היסוס באחד הצדדים וכך מצאתי את עצמי שוטף כלים במסעדה הודית למשך 11 הימים הבאים.

נעלי הנזירים במקדש Meiji Jingu

לפעמים צריך להתחיל נמוך כדי להרגיש התקדמות. ושם בדיוק הייתי. הכי נמוך שאפשר. נמוך מהפליט מבנגלדש עמיתי לכיור. הוא ידע להכין לאסי ואני לא. ערב ערב שטפתי מאות רבות של צלוחיות נירוסטה קטנות, גדולות, אווליות ועגולות. מגשים כוסות וכל השאר. אבל הי, הכול טוב. אנחנו בדרך לכבוש את המזרח הרחוק וזו רק ההתחלה של הטיול. על יפנים לא למדתי הרבה באותם 11 ימים וכמה שעות (מי סופר). אבל, גיליתי עולם חדש של טעמים ומטעמים שחלמתי עליהם בכל ערב עד לעזיבת אחרון האורחים וחיסול המטבח. או אז הינו יושבים לארוחת עובדים משביעה. עם נאן מאורך ושמנוני שיצא זה עתה מהתנור, אורז צהבהב, טנדורי צ'יקן מתובל וקערת קארי מלהיטה שרק לאסי קר כקרח יכול להרגיע.

גן האירוסים ליד המקדש

קורות החיים שלי המשיכו להסתובב. קצת אחרי שהוסמכתי להכין לאסי וניל, קיבלתי הצעה לתפוס את מקומו של ישראלי אחר שהמשיך בטיולו. העבודה הייתה ברמן בבית קפה צרפתי באחד מבתי הכל-בו בתחנת איקבוקורו. לה פיגארו.

שורת מקדשים וצוותי הסחיבה ממתינים להפעלה - פסטיבל טוקיו

אין ספק שחזותי המסוקסת עם הזקן של החופש אחרי הצבא, עומד במרכזו של הבר, הוסיפה לאוטנטיות של הקפה הצרפתי. כפי שהוסבר לי בחפיפה על ידי קודמי, היפנים אנשים מאמינים. אם רואים ברמן  גייג'ין (זר) בבית קפה צרפתי, אזי ברור שהוא שף מיובא מצרפת. המלצרים היפנים, צעירים ונחמדים, היו מקבלים את ההזמנות מבאי הקפה וצועקים לי ב"צרפתית". אני הייתי צועק חזרה ב"צרפתית", מאשר קבלה. צרפתית לא הייתה שם. התפריט ה"צרפתי" הועבר מדור לדור של מלצרים ושובש לבלי היכר. אבל כל העסק היה מלהיב ומשרה אווירת שירות ותזזיות סטייל היינו בשנז אליזה.

מנוחת הסוחבים - צוות נשיאת מקדש

כל פדיחה אפשרית קרתה לי. סיר קפה קר שלקח שעות להכינו ולקררו נשמט לי מהידיים (פעמיים וביום ראשון העמוס). לקוחות שנבהלו משפריץ מים שניתז עליהם מבקבוק ששטפתי ועוד כהנה וכהנה. עם כל זה, תוך זמן קצר פיתחתי מיומנות וזריזות בתפעול מכונת האספרסו, מטחנת הקפה, הפרקולטור ושאר המכשירים. בשעות העומס הרגשתי כנגן הפורט במיומנות על כלי רב זרועות ועמדות.

מקדש על גלגלים באחד הפסטיבלים

יותר מכל מקדש או אתר טבע שביקרנו בהם בהמשך, זימנה לי העבודה בבית הקפה קשר והיכרות בלתי אמצעיים עם התרבות והאנשים בטוקיו וביפן. זר לא יאמין. בית הקפה היה ממוקם בקומה השביעית בבית כלבו שהכניסה אליו הייתה בתחנת הרכבת התחתית. ביום העבודה הראשון הקדמתי את הגעתי וליתר ביטחון התייצבתי קצת לפני הזמן בשערי הכלבו. מאחר ולא היה לי עדיין  אישור עובד, צפיתי מהצד בזרם העובדים שצריך להיכנס לכלבו עד השעה היעודה -  9:30. את העובדים נהגו לקבל עובדים אחרים שצעקו צעקות עידוד, מוטיבציה  וקידום מבצעים. על כל הבלגן ניצח איש קטן עם מבט מזרה איימים ושעון דיגיטלי גדול המתקתק במרץ לשעה היעודה. או אז נסגר התריס החשמלי בכניסה ואין יותר כניסת עובדים. כמה שניות מדודות לפני השעה היעודה התרוממה ידו של האחראי לעבר מתג השער והפעילה אותו. התריס החל מתגלגל לאיטו לעבר הרצפה. בזווית העין אני קולט עובדת מבוגרת שזה עתה נפלטה מאחד הקרונות ברכבת. אצה רצה נחפזת, מנופפת בידה וקוראת בקול לאחראי שימתין לה כמה שניות. אך הוא מסתכל עליה באדישות והשער ממשיך לרדת. אני מסתכל המום עליה ועליו, לא מאמין למחזה הסוראליסטי שמתרחש מולי. מטרים אחרונים לרוץ, השער כבר כחצי מטר מהקרקע, העובדת מרביצה צעקה, זינוק והשתטחות על הרצפה, גלגול על הצד והשער נסגר אחריה. אין אלוהים, אין רחמים ואין איחורים.

צוות הדרקון בתמונת מחזור - פסטיבל טוקיו

משקיבלתי את אישור העובד כבר נכנסתי כאחד מהם. בית הקפה היה בקומת הספרים האחרונה. בכל מחלקה היו מספר מוכרנים עם מפקד. כן, לא אחראי, מפקד. חצי השעה בין כניסת העובדים לכניסת הלקוחות נוצלה לסידור המדפים. לאחר מכן, התקיים טקס מפקד בוקר לכל המוכרנים שנעמדו בשורה ועברו מסדר גילוח צחצוח. כמה דקות לפני השעה עשר, כל מוכרן הלך ונעמד בעמדתו בעמידה מתוחה, מקשיב לדברי הברכה ברמקולים של המנהלת שקידמה את הקונים בשער הכניסה. עם השמעת הברכה האחרונה וגונג פתיחת הדלתות בדיוק ב 10, כל המוכרנים חזרו על משפט הבוקר טוב "אוהיו גוזהיימס", קדו קידה קטנה ופנו לעיסוקם. לא משנה שעוד אין נפש קונה בקומה... משמעת וסדר צריכים להיות.

ריקודים המוניים בפסטיבל

מהר מאוד הסתגלנו לשגרת עבודה כמו תושבי טוקיו מהשורה. בוקר וערב נסעתי מהפרברים ברכבת התחתית הנוצצת והמבריקה, נדחס עם יפנים הקוראים במגזיני קומיקס מגולגלים. מהעבודה בבר ממש נהניתי. לבוש בחולצה לבנה עם פפיון שחור, הרגשתי חלק מהכרך הגדול והמיוחד הזה. המלצרים בקפה נחלקו לשניים. הסטודנטים בעבודת הקיץ שעתידם עוד לפניהם והקבועים שעתידם בהווה. עם האחרונים היה קשה יותר לתקשר כי האנגלית שלהם הייתה גרועה אך במעט מהצרפתית. קשר קרוב במיוחד קשרתי עם סוזוקי, סטודנט צעיר וסימפטי להנדסה. על כוס קפה קר מהבר וסיגריה, חלקנו סיפורים ומידע בהפסקות הצהריים בחלקו האחורי של בית הקפה. הוא נהנה לשמוע סיפורים על עולם שלא הכיר, שירות צבאי, טיולי תרמילאים ותוכניות ללימודים בעתיד. אני בתמורה למדתי על צעירי טוקיו, תוכניותיהם, הלחצים של הכרך, בנים בנות וכמובן מידע חיוני מפי הסוס על רחובות הקניות ושאר האטרקציות של טוקיו. סיפרתי לו שרכשתי ווקמן חדש וביקשתי המלצה לזמרים עדכניים. למחרת קיבלתי ממנו קלטת של זמר עולה שלא הכרתי. ברוס ספרינגסטין...  . גם שאר המלצרים וצוות המטבח ניסו להקל עלי את חבלי ההסתגלות. למראה הבעת הסלידה שלי מנתח סשימי שהוגש לי בארוחת הצהרים, נחפז רב הטבחים וצרב לי אותו קלות.( אוי פרובינציאלי שכמוני..)

נהרות אדם בתחנות הרכבת

את הימים הפנויים המעטים שהיו לנו ניצלנו לטיול בכמה מקדשים וגנים בטוקיו. גולת הכותרת כמובן הם הפסטיבלים אותם לוקחים היפנים ברצינות גמורה. הפסטיבלים הם בבואה נהדרת לפדנטיות ולרצינות המלווה את היפנים בכל מעשה. שלל תלבושות אחידות מכף רגל ועד ראש, מקדשים ססגוניים עם תאורת לילה כמיטב האהילים היפניים, נישאים על גבי עשרות מתלהבים, ריקודים המוניים מסורתיים עם קימונו וכפכפים. עד היום לא הבנתי את הקטע שלהם עם הרצועה לבוהן שממוקמת במרכז הכפכף ולא בצד...

תלבושות אחידות מכפכף רגל ועד ראש

ריקודים מסורתיים בפסטיבל

מקדש בסיבוב הופעות על כתפי המאמינים

בין עבודה למנוחה חיינו את חיי הפרברים של יפנים מהשורה. השכונות בפרברים נראות כמו עיר לגו קטנה. הבתים, מקסימום דו קומתיים, קטנים וצפופים, בנויים מעץ ונייר. הסמטאות צרות ומאפשרות מעבר רכבי שירות קטנים בלבד. במרכזה של כל שכונה נמצאת תחנת הרכבת שאין בלתה, עם חניוני האופניים העמוסים. הכל כמובן אסתטי ונקי ביותר. תשוקה מיוחדת פיתחתי לרחצה בסנטו, הוא בית המרחץ הציבורי הממוקם בכל שכונה. רחצה זה עניין רציני ביפן. לא סתם תיכנס לדוש סבן, שטוף וצא. בכניסה לסנטו מקבלים את מגבת הסנטו. מגבת בינונית ודקה המשמשת כספוג רחצה. מתיישבים על ספסל קטן אל מול חצי קיר עם ברזים. לוקחים את המגבת בשתי ידיים ומתחילים לשפשף הלוך ושוב, איזור איזור.  בין לבין ניתן לטבול בשתי בריכות. קרה או חמה. טקס. לא משנה כמה התנקית והתרעננת בסנטו, הכל עבר כלא היה בצעדה חזרה ליושידה עם הלחות המטורפת של טוקיו בחודשי הקיץ.

דרקון המיקי-מאוס בסיבוב ניצחון

בניגוד לפרברים השקטים, הרחובות המרכזיים של טוקיו הם גירוי מתמשך לקניות וצרכנות לא נבונה. המבצעים של החנויות מוצגים תמיד בשלטים צבעוניים על חלונות הראווה. מקדמי מכירות ממושמעים ופנטיים מכריזים בצורה רציפה על מוצרים בכל קרן רחוב. וכמובן, לכל מקום אליו תפנה, תמצא את אולמות מכונות המזל, המחלה הלאומית - הפצ'ינקו. מכונת מזל עם כדורי מתכת הנופלים מלמעלה בצורה אקראית לתוך שורת תאים. כל שנדרש זה להתבונן ולהזין את המכונה במשך שעות בעוד ועוד מטבעות. לא התקרבנו ולא נגענו.

אולם פצ'ינקו

ניתן להבין בקלות איך אנשים מהגרים למדינה אחרת. רק הגענו וכבר אנחנו חיים ומתפרנסים בכרך הגדול. אפילו חשבון בנק פתחנו והפקרנו את כספנו בו. רגע לפני שהשתקענו סופית בטוקיו, וחודש לפני שתפוג לנו הוויזה, השארנו לנו קצת זמן לצאת אל המרחבים. נפרדתי בהתרגשות מסוזוקי וצוות הבר והבטחתי שנשמור על קשר. סוזוקי אף הגדיל לעשות והזמין אותי  לארוחת פרידה במסעדה יפנית מסורתית עם חברתו. 
ארזנו מעט ציוד בתרמילים, אוהל קטן, כירת בנזין לבישול, ווקמן, קלטת לוהטת של ה"בוס"  והמשכנו לטיול טרמפים ביפן וקוריאה. 

מקדש הדרקון מואר בלילה

ספטמבר 1984

אבן קטנה בדרך ללה

לKargil  הגענו בשעות אחר הצהרים לאחר יום נסיעה ארוך בדרכי עפר חבוטות על גב משאית אספקה מקרטעת. לא משהו שיכול להעיב על האופוריה שהיינו בה לאחר השלמת הטרק האתגרי והמיוחד ממנאלי לפאדום. אין ספק שאנחנו היחידים כרגע שהגענו ל Kargil מדרום, מכיוון רכס ההימאלייה.

עמקים מדבריים ברכס ההימאליה. הטרק ממאנלי לפאדום

קארגיל הייתה עיירה קטנה על דרך המלך בין סרינגר בקשמיר ללה בלדאק. עצירת חובה ללילה, בנסיעה בת היומיים. מאחר שהייתה זו הדרך היחידה באותה עת להגיע ללה, התמלאה העיירה כל ערב בעשרות רבות של מטיילים ותושבים בדרך אל ובדרך מ-. בשעות הבוקר החבורה כולה הייתה יוצאת לדרכה  באוטובוסים הרבים שחנו שם לעת ערב.

מפת האזור. מסלול הטרק ממנאלי לפאדום מקווקו באדום 

Leh היא נווה מדבר ירוק באמצע עמק מדברי בגובה 3500 מטר בלאדק. בעמק זורם נהר האינדוס המקבל את מימיו מההרים. תושבי לה הינם אנשים מסבירי פנים ונאים ביותר. הנשים ידועות בתלבושותיהן הססגוניות ובכובעיהן המיוחדים.

Leh - לשם רוצים להגיע 

המשאית עצרה ברחוב הראשי. בעיירה הסתובבו הנוסעים הראשונים שכבר הגיעו. מחלצים עצמות, סועדים את ליבם ומחפשים מקום לישון. קפצנו מעל דופן המשאית, נפרדנו בידידות מקרלטון ושמנו פעמינו לדבר שכה השתוקקנו אליו בשבוע האחרון. אוכל. אחרי שבוע ויותר של אוכל בסיסי ביותר, השתוקקנו לשינוי מרענן של מנת קארי מתובלת עם צ'פאטי טרי, סמוסה מפולפלת וצאי מתוק. כאלה היו בשפע. עם התרמילים עלינו התיישבנו במאכליה עממית היושבת על מרפסת הפונה לרחוב הראשי.

כל כמה שהיינו רעבים לאוכל נורמלי, כך היינו צמאים לשתף בסיפורנו על הטרק  מטיילים אחרים. כאלו היו בשפע ודי מהר קשרנו שיחה עם ישראלית נחמדה בשם איילת. השיחה קלחה לתוך הערב וסיפורי ההרפתקאות של כולם נשפכו כצ'אי על נהר הגנגס. לאחר שהשבענו את רעבוננו והרווינו את צימאוננו פנינו לחפש פינה לשים בה את הראש בלילה. איילת שכבר התמקמה לה באכסניה, הציעה שנצטרף אליה. מאחר שלא היה לנו שום דבר טוב יותר, שמחנו ופסענו אחריה.

ה"אכסניה" היתה חדר דומיטורי בסיסי ביותר עם כ 10 מיטות עץ ומזרן מרשת חבלים. מקלחות ושירותי בול פגיעה היו צמודים לחדר הגדול. בסיסי, לא נקי אך סביר לסיטואציה. מה ביקשנו? מיטה לשים עליה את הראש עד הבוקר. בלה כבר נתפנק לנו בגסטהאוס איכותי. פרשנו את שקי השינה במיטות הסמוכות לאיילת והתארגנו לשינה. החדר היה מלא במטיילים נוספים בשלבי שינה מתקדמים.

השינה נפלה עלי די מהר. זיכרונות המסע שזה עתה סיימנו התערבבו בנחרות המטיילים האחרים. מזרן הרשת לא היה מפנק אבל הספיק לתת מרגוע לגוף. כשעתיים שינה חלפו להן בנחת. 

לקח לי כמה שניות להבין שהכאב שמפלח לי את שיפולי הבטן הוא אמיתי ולא חלום. עוד כמה שניות התפתלתי ללא הבנה אמיתית מה בדיוק עובר עלי ואז זינקתי לעבר המקלחות. התכווצויות וכאבים מטורפים שלא הכרתי עד לאותה עת, גרמו לי לרצות להקיא ולשירותים והכל בו זמנית. בשלב שני עברתי להתפתלות חופשית על רצפת המקלחת. עובר לחילופין בין המקלחות לשירותים. לשמע גניחותיי החדר החל להתעורר. דורית ואיילת החלו להתעניין בדאגה מה עובר עליי, שאר המטיילים ראו שאין זה קשור אליהם וטמנו את הראש חזרה בשק"ש.

לאחר כעשר דקות שבהן לא חלה כל התקדמות במקלחת, זחלתי לי בגניחות רמות לחדר ונשכבתי על המיטה. המטיילים הזרים היטיבו את הכרית מעל האוזניים. בשלב הזה חילקנו את העבודה. אני גונח בקול, דורית שומרת עלי ואיילת יצאה אל הלילה לחפש  עזרה. הכאבים וההתכווצויות לא עברו ובראש התחילו לעבור תסריטי האימה. מה קורה אם אני צריך ניתוח? לא נראה שבקרגיל יש בית חולים. זה אומר שצריך לנסוע יום שלם בדרכים מטלטלות לסרינגר. איך אני עובר את זה, כשלא ברור לי איך אני עובר את החצי שעה הקרובה? המחשבות עברו לסיוטים, הכאבים לא הרפו ולאט לאט הרגשתי מטושטש יותר ויותר.

אולי ממנו תבוא העזרה?  פסל בודהה ב Tikse Gompa 

ואז הוא הגיע, צועד בשקט אחרי איילת. רופא. איילת התותחית איתרה את המרפאה בקרגיל. שלפה את הרופא מביתו והצעידה אותו באמצע הלילה הישר לאכסניה. שוכב על הצד, עיני מכווצות מכאב, עברתי בדיקה קצרה בידי הרופא. עם סיום הבדיקה פתח את תיק הרופאים שנשא עימו. תיק מעור של פעם, סטייל דר' דוליטל. מהתיק שלף הדר' מזרק סוסים ענק ממתכת, עם מחט רב פעמית וגזה. הוא פנה אל איילת והנחה אותה למצוא סיר וגז כך שתוכל להרתיח ולחטא את המחט והמזרק... לא מסוג הדברים שאתה רוצה שיקרו לך בשגרה. כושר ההתנגדות שלי שאף לאפס. גורלי עבר כרגע לידיה של איילת, הגזייה והגזה. 

כנראה שהיא עשתה את עבודתה כמו שצריך אם נשארתי לספר. המחט והמזרק הרב פעמיים חזרו כמו חדשים, יד עשירית מרופא. מוכנים ומזומנים להזריק לי מנה ראשונה של מורפיום להרגעת הכאבים. בשלב הזה התחלתי לשקוע לתוך נמנום חסר אונים, מותש מהמאמץ של השעה האחרונה. המורפיום החל לעבוד והרגשת רגיעה החלה להתפשט עליי.

כשפקחתי עיניים ראיתי שכבר אור יום. ראשי היה מונח על מיטת/דרגש עץ עם כיסוי לינולאום מתקלף. כשהפנתי את ראשי ימינה התבוננתי מקרוב בפשפש שהגיח מבין קרעי הציפוי. מבט שמאלה גילה לי שאני מחובר לאינפוזיה. הכאבים חלפו. לאחר מספר דקות  נכנסו הרופא ודורית לחדר והשלימו לי את קורות הלילה. בעזרת מספר טיילים נוספים הובלתי איכשהו למרפאה. זו כבר האינפוזיה השנייה שקיבלתי, וכנראה הייתה לי אבן בדרכי השתן. מצבי הלך והשתפר. לאחר מספר שעות וקצת שיחות רקע עם הרופא ההינדי שטיפל בנו שוחררנו לדרכנו. בדרך נתנו את תרומתנו ביד נדיבה למרפאה ולרופא. אין זה מן הנפוץ לקבל שתי אינפוזיות ומנת מורפיום במקומות אלו. גם צוידנו במרשם לתרופה מקומית. מעין כדור תותח גדול נגד הרבה דברים. שיהיה. נראה שהרופא יודע את עבודתו.

את שאר היום העברנו בשיטוט איטי בקרגיל. איילת כבר המשיכה בדרכה ללה ולא פגשתי אותה מאז להודות לה. את מסענו המשכנו בבוקר למחרת. שלווה סטואית ירדה עלי. הערכתי מחדש את עצם היותי חי ובריא.

בלה התמקמנו בגסטהאוס קולוניאלי על גבעה עם חלונות שמש עד לרצפה. לה, ירוקה ויפה, הייתה פרושה לפנינו. 

מבט מחלון המלון על Leh 

הגענו בזמן לפסטיבל דתי במנזר Hemis שיתקיים בעוד מספר ימים. הפסטיבל מושך את כל תושבי האזור, מקומיים ותיירים ליום של ריקודי תחפושות. כל התושבים מתגנדרים בשלל מחלצותיהם. יהיה מעניין.

את הימים הבאים העברנו בשוטטות בטלה ברחבי לה והסביבה. עוברים מפסל בודהה אחד למשנהו. מביטים ומצלמים את תושבי העיירה השלווים. ונחים.

פרלמנט הנשים בלה

לפסיבל Hemis  הגענו ביחד עם כולם לחגיגה פסטורלית של מוזיקה וצבעים. נשות Leh  היפות התגנדרו לכבודנו או לטובת שידוך אפשרי. אני שלפתי את עדשת הזום והפלאתי ידיי בצילומים מרתקים. סיום נהדר למסע ארוך בהרי ההימאליה.

בדרך לפסטיבל במיטב המחלצות

נשות Leh מיוחדות ויפות

אחת היפות אם לא ה..

 

רחבת המנזר, הצופים והרקדנים

הרקדנים בתחפושות, הנזיר והשוטר עם מקל הבמבוק השימושי

אורגיה של צבעים, נזירים, צופים והרבה צלמים

אין ספק. השקיעו

עוד שתי מכות במצילתיים ונקבל ארוחה. נזירי Hemis מיצו

מכאן עוד יש לחזור לציוויליזציה בדלהי. הפעם נעשה את זה בדרך המלך עובר Srinagar בקשמיר. נבלה איזה יום יומיים על בית סירה באגם  – חובה, ונמשיך בדרכנו.

האירוע בקרגיל היה רק אבן קטנה בדרך ללה. עד היום אני מדי פעם מהרהר לי בשקט  מה היה קורה אילו האבן החליטה לצאת לדרכה יום יומיים קודם, עת היינו יומים ויותר הליכה / נסיעה מכל נקודת יישוב. צמרמורת.

יוני 1985

על שום מה - סיפורו של טרק

עוד בארץ היה רשום בפנקס הקטן של דורית שצריך לעשות את הטרק חוצה ההימאליה ממנאלי לפאדום, בואכה לדאק אשר בהודו. בשלב ההוא עוד לא הייתי מחובר לחלוטין לכל הסיפור של הטיול למזרח. עולמי היה טרוד בענייני הצבא הקטנוניים. חיילים, מבצעים, הכשרות, לישון, לצאת שבת, לחזור כי אין ברירה, עניינים של הגוף והחשק, קצת עניינים של הנפש וחוזר חלילה.

אבל שם, בדירה עם שאר המורות חיילות, טחנו את הנושא עד דק בזמן הפנוי. הסיפורים של הבוגרות זרמו כל הזמן. המידע הלך ונצבר בצבעים וורודים. על עבודה מכניסה ביפן, גיישה מודרנית קראו לזה. התנ"ך של הודו שחייבים לקנות ביד שנייה איפשהו בדרך. הטרקים של נפאל שעדיף בספטמבר כי באפריל יש אובך. זאת ועוד הרבה פרטים חיוניים שנלחשו לי בסופי השבוע. דורית מפליגה על כנפי הדמיון ואני מחכה בסבלנות שהשינה תיפול עליה ועלי..

טרק שנכתב בדפים הראשונים בפנקס חייבים לעשות. לאחר תקופה לא קצרה של טיול, הגענו סוף סוף למנאלי, נחושים לבצע את הטרק שאף אחד לא עושה. כמה ימי מנוחה והחלנו מגבשים את התוכנית למסע.

מנאלי

שלא יקל לבבכם בטרק הנ"ל. אורכו הכולל כ 120 ק"מ, 7 ימי הליכה. בדרך צריך לחצות את רכס ההימאליה במעבר ה Shingo La בגובה 5000 מ'. הטרק אינו מתויר באופן סדיר ומשמש בעיקר את המקומיים. בשלושת הלילות הראשונים אין כפרים שניתן לישון בהם. משמע, צריך להתארגן על אוכל לשלושה  ימים, ולא פחות חשוב, אוהל.

הטרק היה הדרך שלנו להגיע  ממנאלי שבמדינת הימל פרדייש ללה אשר בלדק שלא בנסיעה דרך קשמיר. נסיעה ארוכה שהקיפה את רכס הרי ההימליה. הכביש המחבר היום בין מנאלי ללה היה עדיין בסלילה, רק בתחילתו.

המסלול חצה את הרכס ממחוז Lahaul  למחוז Zanskar . הליכה של מספר ימים. תושבי המקום ונזירים צעדו בדרך לפרקים כדי להגיע לכפרים ולמנזרים שבעמק  Kurgiak  ו Zanskar . שביל הולכי הרגל היה עד פאדום. משם ניתן היה לתפוס משאית בנסיעה של עוד יום, 200 קמ', עד Kargil. תחנת עצירה על הכביש בין קשמיר ללה. 

Zanskar Valley

את כל הפרטים האלה ידענו ואת עצמנו מראש הכנו. זוכרים, הפנקס הקטן של דורית. לצפון הודו הגענו מצוידים עם שקי שינה ומזרנים שקנינו במקום לשכור בנפאל. נעלי ההליכה שלחצו לנו עוד ביפן עדיין היו איתנו. מעילי פוך לא היו, אבל בנינו על כמה שכבות סווצ'ר ומעיל גשם. את ההערכות לטרק השלימו תרמילים גיבורים  שהחלפנו בנפאל במקום תרמילי הסטיב ש"חייבים" היינו לקנות בארץ.

הנחנו כנקודת מוצא שאנו יוצאים לטיול באופן עצמאי. מצוידים עם תיאור כללי של המסלול שמצאנו בלונלי פלאנט של הודו, התחלנו לחפש את הציוד החסר. אוהל. לאחר כמה בירורים הגענו לסוכנות טיולים ששכנה באחד מבתי העץ הקולוניאליים ברחובות מנאלי. 

אין לי אוהל להשכיר. רוכלת במנאלי

הודי חביב במשרד עשה לנו "לא" קטן עם הראש כששאלנו על השכרת אוהל. שמחנו. יש אוהל. כששאלנו על המחיר, ירק את העיסה האדומה שלעס בשקיקה עד לאותה עת ונקב בסכום. המחיר היה קצת גבוה ממה ששיערנו. מסתבר שעם האוהל לשלושה ימים מגיע גם בחור שצריך להחזיר אותו מאמצע המסלול. בעודנו מתלבטים עם עצמנו על מכלול העלויות, הצטרף לשיחה מטייל נוסף, אמריקאי ממוצא יפני שהתעניין אף הוא ביציאה לטרק. שלום קרלטון, טוב שהגעת. נחלוק את העלויות ואת האוהל. קיבלנו עוד "לא" קטן עם הראש כששאלנו אם הם דואגים לאוכל לשלושת הימים הראשונים. שילמנו וקבענו לצאת למחרת. מפגש בתחנת האוטובוס.

את הערב העברנו באריזה אחרונה של הציוד. למנאלי כבר לא נחזור, התרמיל כולו הולך איתנו. בשלב הזה כבר היינו טיילים עם קילומטרז' נכבד. הציוד המיותר והמזכרות שקנינו במחירי מציאה ושלעולם לא נעיף עליהם מבט נוסף, כבר מזמן נשלחו לארץ. ארוחה אחרונה  וצנחנו לשינה טובה עם ציפייה דרוכה לבאות.

נפרדים ממנאלי

בבוקר, בתחנת האוטובוס, זינק אלינו בחור צעיר וחסון עם ז'קט בורדו אופנתי לאזור העונה לשם אנצ'ו. לחייו סמוקות מרוח, שמש  וקור האופייניים להרים. עיניו המלוכסנות קמעה העידו על מוצאו המקומי. על פניו נח חיוך תמידי ועל גבו נשא תרמיל גדול. הנחנו שיש שם אוהל. על האוכל לא חשבנו באותה עת. קשה לחשוב על רעב אחרי ארוחת בוקר דשנה של מוזלי ויוגורט.

סביב האוטובוס המולה. עשרות תושבים מהכפרים באזור מנסים להעלות את שלל פקלאותיהם דרך הדלת, הגג וגם החלונות. אנצ'ו סימן לנו בדחיפות לפלס את דרכנו באסרטיביות. כך עשינו והוא עצמו תפס לו מקום של כבוד על הגג.

נהג, אתה עוצר?

האוטובוס, טאטא כרגיל, השתנק והתנשף בעליות ובסיבובים ממאנלי אל עבר הכביש החדש לכיוון לה. מחכות לנו כ 5 שע' נסיעה, 140 ק"מ של עליות ופיתולים עד שנגיע לתחילת הטרק ב 3,400 מטר. בנסיעות שכאלה היינו מורגלים. אין כמעט נסיעה באוטובוס בהודו שהינה פחות מיום. בעודנו מתנמנמים קלות בין המקומיים החינניים וסליהם שמילאו את האוטובוס, הרגשנו עצירה ופרצופו של אנצ'ו הופיע בחלון מסמן לנו נמרצות לרדת.

היינו באמצע שום מקום. במרכזו של עיקול חד בסרפנטינות עולות סטייל מעלה עקרבים אבל על סטרואידים. התארגנות, תרמיל על הגב ואנצ'ו תופס פיקוד ומתחיל לצעוד אל עבר העמק.

עמק  Lahaul

השעה כבר שעת צהרים מתקדמת ועלינו להשלים את מכסת הקילומטרים הראשונה של היום הראשון. מייד עם תחילת ההליכה השתדרג מעמדו של אנצ'ו מ"הבחור שצריך להחזיר את האוהל" למדריך של הטיול. הבנו שמוצאו מאחד הכפרים שבדרך. אין ספק שהוא מכיר את המסלול. עם כל צעד נוסף בשביל הלא ברור על צלע העמק המטורף שמשמאלנו, הבנו שאין ספק שיש אלוהים ושעשינו משהו טוב. אחרת איך ניתן להסביר את הנס שלא יצאנו לבדנו לטרק הזה. בתחילת הדרך עוד חלפנו על פני בקתת רועים עם מספר נשות להול חינניות שהציעו לנו תה מסורתי עם חמאה. שתינו והמשכנו. מעכשיו ובימים הקרובים זה רק אנחנו, העמק ואנצ'ו.

אנצ'ו, תקפוץ בערב לקפה?

נשות Lahaul

בניגוד למה שהכרנו בטרקים בנפאל, המסלול היה ריק מאדם, לא ברור בשטח ועם בעיות עבירות כפי שנגלה מייד. הנוף היה מטרף. עמק אדיר וגבוה זורם לו משמאלנו. נוף צחיח, ללא צמחייה מלבד עלווה קטנה וירוקה כיאה לאביב.

קרלטון צופה לעתיד

מזג האוויר היה נוח והמים בנהר מתחתינו שצפו בקצף, לבנים וקרים. פלגי מים גועשים של שלג שהפשיר החלו לחצות את הנתיב שלנו. את הראשון חצינו בדילוג  מעל מספר אבנים, משאירים את רגלינו יבשות. קלי קלות.

דורית בדילוגים אופטימיים

לאחר זמן מה הגענו לאחד קצת יותר רציני. עמוק, שוצף ובעיקר קר מאוד. גם אנצ'ו נראה מהסס לגבי הנקודה הנכונה לחצות. לצורך הבדיקה, קיפל את מכנסיו ובדק לבד את המעבר. חוצה בזהירות את הזרם השוצף שהגיע עד לברכיים. לאחר מספר בדיקות חזר אלינו עם הנחיות למעבר. קיפלנו את המכנסיים גבוה שניתן, הורדנו את הגרביים ואחזנו ידים בשרשרת. החלנו לחצות את הזרם. הקור ברגליים תופס אותך בבת אחת, מטריף את השכל ומאבן את הגוף. בכל הרמת רגל, הזרם דוחף את הרגל הצידה, מאיים להוציא אותך משיווי משקל. אם אתה מהסס לרגע הלך עליך. נפלת, אותו דבר. פשוט צריך לחצות בנחישות ולקוות לטוב. יושבים על אבן לאחר החצייה, מחממים את כפות הרגליים בידינו, הודינו למזלנו הטוב שאנצ'ו לצידנו.

אנצ'ו, האוהל והנהר

הערב מתחיל לרדת, השמש נעלמה לה ואנחנו מגיעים לקרחת אבנים קטנה לחניית הלילה הראשונה. אנצ'ו שולף את האוהל. אוהל סיירים של פעם עם עבר מפואר בקרב מגלי הארצות של האימפריה הבריטית. מי אנו שנלין. עוזרים לבנות, להכין ארוחת ערב קלה של אורז עם אורז ומתארגנים לשינה. הטמפרטורות יורדות במהירות בגובה הזה. על צ'יזבטים עם המדריך החלטנו לוותר הפעם. די מהר מצאנו את עצמנו זוחלים לשבת שק"שים גם יחד באוהל הקטן. קרלטון לימיני, דורית לשמאלי ואנצ'ו כבר מזמן נוחר לו קלות בקצה המרוחק. קצת מחשבות לפני השינה. אנחנו בקצה העולם, ארבעה אנשים מכל קצוות תבל, קשר לעולם אין וגם אף אחד לא יודע בדיוק איפה אנחנו. נקווה לטוב. מחר יום ארוך, נלך לישון.

הדרך ארוכה היא

את היום השני התחלנו מוקדם. יש להשלים עוד 1,000 מ' טיפוס בגובה, 10 ק"מ עד הפס. אחרי הפס צריך  להספיק לרדת נמוך  שלא נסתבך עם מחלת גבהים.

התחלת הדרך עוד דומה ליום אתמול, עלייה מתונה לאורך העמק. לאחר מספר קילומטרים הגענו לפיצול וואדיות. נצמדנו לימין והחלנו מטפסים בערוץ המגיע עד הפס. הדרך נהפכה לתלולה יותר. שלוגיות שלג שחוצות אותנו מעידות על הגובה ועל הקרבה לפס.

אנצ'ו וקרלטון מדשדשים בשלוגיות

הערוץ השוטף משמאלנו מספק נופים ומראות מופלאים של מערות קרח וזרמי מים שוצפים.

מערת קרח

עוד כמה קילומטרים ופתאום צצות להם 3 דמויות באופק מלפנינו, צועדות בדרך לפס. לאחר כמה דקות הליכה, מתגלה נזיר בודהיסטי בא בימים עם שני מלוויו, חוזרים אל אחד מהמנזרים  בעמק Zanskar. כולם משנסים מותניים וצועדים באיטיות אל עבר הפס. 

שיירה בדרך לפס

את מאות המטרים האחרונים עד לפס כבר הלכנו שקועים בשלג מעל הברכיים, מתנשפים מהגובה וחוסר החמצן. כמו כל דבר טוב גם העלייה הזו הסתיימה.

אולי תיתן יד במקום לצלם? דורית במטרים האחרונים לפני הפס

מנוחה קצרה בראש ה Shingo La לצד הנזיר ומלוויו, מאפשרת החלפת כמה מילים עם האנשים שמחי החיים האלה ואורח חייהם הקשוח. 

יש לך איזה מנשא יותר טוב בשבילי?

כמה תמונות למזכרת של הפס ואנצ'ו  פותח צעד אל עבר המשך הדרך.

פס ה Shingo La. אנצ'ו כבר רץ קדימה

הדרך למטה מהפס מתחילה בקטע ארוך של שלג על האוכף. חלקו קשה ומאפשר לפתוח צעד וחלקו רך. אנצ'ו לא עוצר ואנחנו מזדרזים אחריו. מזג האוויר מאיר לנו פנים והעננות של הבוקר מתחלפת בשמים כחולים ופוטוגניים. אני לא מוותר ועוצר מדי פעם לתת עוד תמונה לפנתיאון עם הפילטר המקטב שרכשתי במיוחד לאירועים משמחים שכאלה.

סוף סוף ירידה. יורדים מהפס.

גם בעצירה הבאה אנו פוגשים את הנזיר וחבורתו. מבוגרים, אבל נותנים בראש.

מה? אף פעם לא ראית נזיר בודהיסטי ב 5,000 מ'?

אנצ'ו והמלווים של הנזיר מריצים קטעים עלינו

הערב מתקרב ואנחנו בגובה בטוח לשנת לילה. אנצ'ו מוביל אותנו למתחם חניית לילה עם גדר אבנים קטנה. בניגוד לשמים הבהירים של היום, עננים מתחילים לכסות את שמי הלילה ופתיתי שלג קלים מתחילים ליפול. פתאום הרגשנו רעבים. המאמץ של היום מתחיל לתת אותותיו. כבר יומיים אנחנו בדרכים, והאוכל נראה הדבר הנכון להתעסק בו כעת.

ארוחת הערב הייתה ללא הפתעות מיוחדות. מנה צנועה ולא מספקת של אורז לכל אחד. לקינוח שלף אנצ'ו בטקסיות רבה שתי שיני שום. קרלטון לקח על עצמו את מלאכת הקילוף והחלוקה בינינו. בדקדקנות רבה שלף את האולר ובטקס רב רושם החל מקלף בזהירות רבה את שיני השום. חותך בעדינות את הקצוות היבשים ומקלף בדקדקנות רק, ואך רק, את הקליפה היבשה. לאחר שמלאכת הקילוף הניחה את דעתו, כיוון את להב סכינו בזהירות רבה על מרכזו של השום הראשון. בודק ומוודא שאכן חוצה הוא את שן השום במקום הנכון. פתאום קלטתי שעיני כולם נעוצות כמכושפות בחלוקת הצדק של שיני השום. עוקבות ומוודאות שכל אחד יקבל את חלקו השווה בשום....כנראה שלא רק לי קרקרה הבטן...

למחרת בבוקר קמנו אל תוך שלג טרי שירד בלילה. האוהל הוותיק עם יריעת המגן עשה את העבודה והגן עלינו בגבורה.

אוהל סיירים קטן וגיבור

החלק האתגרי יותר של הטרק מאחורינו ואנחנו פותחים צעד בעמק הצחיח של Kurgiak  לעבר הכפר הראשון ששמו כשם העמק. 

 Kurgiak Valley

הכפר עוד לא "בשל" לארח הולכי דרך כמונו ואנחנו מתארגנים לעוד לילה באוהל עם אנצ'ו. הפעם אנחנו כבר חונים בחלקה בשולי הכפר, אטרקציה הדדית לנו ולהם. תושבי הכפר התגלו כאנשים עם מראה שונה לחלוטין מתושבי עמק לאהול. נראה כי הבידוד והמרחק מהכבישים שמר על אורח חייהם המיוחד והססגוני.

אישה עם כובע אופנתי וכמה גללים להסקה

אחי, יותר אותנטי ממני לא תמצא. אבא ובן בזמן איכות ב kurgiak

למחרת אנצ'ו מודיע לנו חגיגית כי פה אנחנו נפרדים. מכאן נכונים לנו עוד 4 ימי הליכה בין כפרים ומנזרים הפזורים במרחקי יום הליכה האחד מהשני. בכל כפר או מנזר מצאנו אנשים מיוחדים, דלים למושגינו אך עם שמחת חיים והכנסת אורחים משמחת. עם קצת תנועות ידיים ופנטומימה הסברנו את מבוקשנו וזכינו לקורת גג בלילה וארוחה חמה ובסיסית ביותר בערב.

הכנת תה מסורתי עם חמאה

אני לא מאמין שאין לכם סוכריה בשבילי. ילד חסר אמונה ב Zanskar Valley

גם הן ביקשו סוכריה. זקני Zanskar  כבר מזמן לא פגשו טיילים שבעצמם רעבים

Bardan Gompa

Puctal Gompa

לפאדום הגענו בסוף היום השביעי. בירור קצר העלה שיש משאית שיוצאת למחרת בשעות הבוקר ל Kargil. השלמנו את הטרק שלמים ובריאים. הרגשת סיפוק מילאה אותנו. הגענו לחבל ארץ נידח ולא נגיש, שלא על מסלול הטיולים הראשי. מלאי חוויות התכוננו לבאות. הדרמות הגדולות חיכו לנו מעבר לפינה.

יוני 1985