אבן קטנה בדרך ללה

לKargil  הגענו בשעות אחר הצהרים לאחר יום נסיעה ארוך בדרכי עפר חבוטות על גב משאית אספקה מקרטעת. לא משהו שיכול להעיב על האופוריה שהיינו בה לאחר השלמת הטרק האתגרי והמיוחד ממנאלי לפאדום. אין ספק שאנחנו היחידים כרגע שהגענו ל Kargil מדרום, מכיוון רכס ההימאלייה.

עמקים מדבריים ברכס ההימאליה. הטרק ממאנלי לפאדום

קארגיל הייתה עיירה קטנה על דרך המלך בין סרינגר בקשמיר ללה בלדאק. עצירת חובה ללילה, בנסיעה בת היומיים. מאחר שהייתה זו הדרך היחידה באותה עת להגיע ללה, התמלאה העיירה כל ערב בעשרות רבות של מטיילים ותושבים בדרך אל ובדרך מ-. בשעות הבוקר החבורה כולה הייתה יוצאת לדרכה  באוטובוסים הרבים שחנו שם לעת ערב.

מפת האזור. מסלול הטרק ממנאלי לפאדום מקווקו באדום 

Leh היא נווה מדבר ירוק באמצע עמק מדברי בגובה 3500 מטר בלאדק. בעמק זורם נהר האינדוס המקבל את מימיו מההרים. תושבי לה הינם אנשים מסבירי פנים ונאים ביותר. הנשים ידועות בתלבושותיהן הססגוניות ובכובעיהן המיוחדים.

Leh - לשם רוצים להגיע 

המשאית עצרה ברחוב הראשי. בעיירה הסתובבו הנוסעים הראשונים שכבר הגיעו. מחלצים עצמות, סועדים את ליבם ומחפשים מקום לישון. קפצנו מעל דופן המשאית, נפרדנו בידידות מקרלטון ושמנו פעמינו לדבר שכה השתוקקנו אליו בשבוע האחרון. אוכל. אחרי שבוע ויותר של אוכל בסיסי ביותר, השתוקקנו לשינוי מרענן של מנת קארי מתובלת עם צ'פאטי טרי, סמוסה מפולפלת וצאי מתוק. כאלה היו בשפע. עם התרמילים עלינו התיישבנו במאכליה עממית היושבת על מרפסת הפונה לרחוב הראשי.

כל כמה שהיינו רעבים לאוכל נורמלי, כך היינו צמאים לשתף בסיפורנו על הטרק  מטיילים אחרים. כאלו היו בשפע ודי מהר קשרנו שיחה עם ישראלית נחמדה בשם איילת. השיחה קלחה לתוך הערב וסיפורי ההרפתקאות של כולם נשפכו כצ'אי על נהר הגנגס. לאחר שהשבענו את רעבוננו והרווינו את צימאוננו פנינו לחפש פינה לשים בה את הראש בלילה. איילת שכבר התמקמה לה באכסניה, הציעה שנצטרף אליה. מאחר שלא היה לנו שום דבר טוב יותר, שמחנו ופסענו אחריה.

ה"אכסניה" היתה חדר דומיטורי בסיסי ביותר עם כ 10 מיטות עץ ומזרן מרשת חבלים. מקלחות ושירותי בול פגיעה היו צמודים לחדר הגדול. בסיסי, לא נקי אך סביר לסיטואציה. מה ביקשנו? מיטה לשים עליה את הראש עד הבוקר. בלה כבר נתפנק לנו בגסטהאוס איכותי. פרשנו את שקי השינה במיטות הסמוכות לאיילת והתארגנו לשינה. החדר היה מלא במטיילים נוספים בשלבי שינה מתקדמים.

השינה נפלה עלי די מהר. זיכרונות המסע שזה עתה סיימנו התערבבו בנחרות המטיילים האחרים. מזרן הרשת לא היה מפנק אבל הספיק לתת מרגוע לגוף. כשעתיים שינה חלפו להן בנחת. 

לקח לי כמה שניות להבין שהכאב שמפלח לי את שיפולי הבטן הוא אמיתי ולא חלום. עוד כמה שניות התפתלתי ללא הבנה אמיתית מה בדיוק עובר עלי ואז זינקתי לעבר המקלחות. התכווצויות וכאבים מטורפים שלא הכרתי עד לאותה עת, גרמו לי לרצות להקיא ולשירותים והכל בו זמנית. בשלב שני עברתי להתפתלות חופשית על רצפת המקלחת. עובר לחילופין בין המקלחות לשירותים. לשמע גניחותיי החדר החל להתעורר. דורית ואיילת החלו להתעניין בדאגה מה עובר עליי, שאר המטיילים ראו שאין זה קשור אליהם וטמנו את הראש חזרה בשק"ש.

לאחר כעשר דקות שבהן לא חלה כל התקדמות במקלחת, זחלתי לי בגניחות רמות לחדר ונשכבתי על המיטה. המטיילים הזרים היטיבו את הכרית מעל האוזניים. בשלב הזה חילקנו את העבודה. אני גונח בקול, דורית שומרת עלי ואיילת יצאה אל הלילה לחפש  עזרה. הכאבים וההתכווצויות לא עברו ובראש התחילו לעבור תסריטי האימה. מה קורה אם אני צריך ניתוח? לא נראה שבקרגיל יש בית חולים. זה אומר שצריך לנסוע יום שלם בדרכים מטלטלות לסרינגר. איך אני עובר את זה, כשלא ברור לי איך אני עובר את החצי שעה הקרובה? המחשבות עברו לסיוטים, הכאבים לא הרפו ולאט לאט הרגשתי מטושטש יותר ויותר.

אולי ממנו תבוא העזרה?  פסל בודהה ב Tikse Gompa 

ואז הוא הגיע, צועד בשקט אחרי איילת. רופא. איילת התותחית איתרה את המרפאה בקרגיל. שלפה את הרופא מביתו והצעידה אותו באמצע הלילה הישר לאכסניה. שוכב על הצד, עיני מכווצות מכאב, עברתי בדיקה קצרה בידי הרופא. עם סיום הבדיקה פתח את תיק הרופאים שנשא עימו. תיק מעור של פעם, סטייל דר' דוליטל. מהתיק שלף הדר' מזרק סוסים ענק ממתכת, עם מחט רב פעמית וגזה. הוא פנה אל איילת והנחה אותה למצוא סיר וגז כך שתוכל להרתיח ולחטא את המחט והמזרק... לא מסוג הדברים שאתה רוצה שיקרו לך בשגרה. כושר ההתנגדות שלי שאף לאפס. גורלי עבר כרגע לידיה של איילת, הגזייה והגזה. 

כנראה שהיא עשתה את עבודתה כמו שצריך אם נשארתי לספר. המחט והמזרק הרב פעמיים חזרו כמו חדשים, יד עשירית מרופא. מוכנים ומזומנים להזריק לי מנה ראשונה של מורפיום להרגעת הכאבים. בשלב הזה התחלתי לשקוע לתוך נמנום חסר אונים, מותש מהמאמץ של השעה האחרונה. המורפיום החל לעבוד והרגשת רגיעה החלה להתפשט עליי.

כשפקחתי עיניים ראיתי שכבר אור יום. ראשי היה מונח על מיטת/דרגש עץ עם כיסוי לינולאום מתקלף. כשהפנתי את ראשי ימינה התבוננתי מקרוב בפשפש שהגיח מבין קרעי הציפוי. מבט שמאלה גילה לי שאני מחובר לאינפוזיה. הכאבים חלפו. לאחר מספר דקות  נכנסו הרופא ודורית לחדר והשלימו לי את קורות הלילה. בעזרת מספר טיילים נוספים הובלתי איכשהו למרפאה. זו כבר האינפוזיה השנייה שקיבלתי, וכנראה הייתה לי אבן בדרכי השתן. מצבי הלך והשתפר. לאחר מספר שעות וקצת שיחות רקע עם הרופא ההינדי שטיפל בנו שוחררנו לדרכנו. בדרך נתנו את תרומתנו ביד נדיבה למרפאה ולרופא. אין זה מן הנפוץ לקבל שתי אינפוזיות ומנת מורפיום במקומות אלו. גם צוידנו במרשם לתרופה מקומית. מעין כדור תותח גדול נגד הרבה דברים. שיהיה. נראה שהרופא יודע את עבודתו.

את שאר היום העברנו בשיטוט איטי בקרגיל. איילת כבר המשיכה בדרכה ללה ולא פגשתי אותה מאז להודות לה. את מסענו המשכנו בבוקר למחרת. שלווה סטואית ירדה עלי. הערכתי מחדש את עצם היותי חי ובריא.

בלה התמקמנו בגסטהאוס קולוניאלי על גבעה עם חלונות שמש עד לרצפה. לה, ירוקה ויפה, הייתה פרושה לפנינו. 

מבט מחלון המלון על Leh 

הגענו בזמן לפסטיבל דתי במנזר Hemis שיתקיים בעוד מספר ימים. הפסטיבל מושך את כל תושבי האזור, מקומיים ותיירים ליום של ריקודי תחפושות. כל התושבים מתגנדרים בשלל מחלצותיהם. יהיה מעניין.

את הימים הבאים העברנו בשוטטות בטלה ברחבי לה והסביבה. עוברים מפסל בודהה אחד למשנהו. מביטים ומצלמים את תושבי העיירה השלווים. ונחים.

פרלמנט הנשים בלה

לפסיבל Hemis  הגענו ביחד עם כולם לחגיגה פסטורלית של מוזיקה וצבעים. נשות Leh  היפות התגנדרו לכבודנו או לטובת שידוך אפשרי. אני שלפתי את עדשת הזום והפלאתי ידיי בצילומים מרתקים. סיום נהדר למסע ארוך בהרי ההימאליה.

בדרך לפסטיבל במיטב המחלצות

נשות Leh מיוחדות ויפות

אחת היפות אם לא ה..

 

רחבת המנזר, הצופים והרקדנים

הרקדנים בתחפושות, הנזיר והשוטר עם מקל הבמבוק השימושי

אורגיה של צבעים, נזירים, צופים והרבה צלמים

אין ספק. השקיעו

עוד שתי מכות במצילתיים ונקבל ארוחה. נזירי Hemis מיצו

מכאן עוד יש לחזור לציוויליזציה בדלהי. הפעם נעשה את זה בדרך המלך עובר Srinagar בקשמיר. נבלה איזה יום יומיים על בית סירה באגם  – חובה, ונמשיך בדרכנו.

האירוע בקרגיל היה רק אבן קטנה בדרך ללה. עד היום אני מדי פעם מהרהר לי בשקט  מה היה קורה אילו האבן החליטה לצאת לדרכה יום יומיים קודם, עת היינו יומים ויותר הליכה / נסיעה מכל נקודת יישוב. צמרמורת.

יוני 1985