כובשים את טוקיו

אין כמו יפן וטוקיו להעביר את עונת המונסונים במזרח הרחוק. לעבוד קצת, לטייל  ולהתארגן על ויזה להודו. כך מצאנו עצמנו, טיילים טריים, לאחר הפלגה ליוון ונחיתת ביניים בקהיר, בכרך הגדול - טוקיו.

מקדש Meiji Jingu בטוקיו

מרכז החיים בטוקיו הייתה ה"יושידה". מבנה דו קומתי עם חדרונים קטנים, מרפסת חיצונית ומטבח משותף במבנה נפרד. כל חדרון היה בגודל 2-3 טאטמי שהיא יחידת ריצוף בגודל 2X1 מטר מקש קלוע.

ה"יושידה"

את היושידות (על שם בעליהן יושידה) אכלסו מטיילים כמונו מכל העולם שהתגוררו ועבדו בטוקיו למשך מספר חודשים. המבנה המרכזי היה מרכז המידע, הבישול והבטלה למי שהיה "ביטווין ג'ובס". הכוונה כמובן לגברים בלבד. הבחורות כולן עבדו מהיום הראשון בעבודה המכניסה מכולן, מארחות מערביות במועדוני לילה יפניים. כמה שעות של דיבורים כל ערב עם אנשי עסקים ועובדים בכירים. מעבירים ערב של שתייה לשוכרה וכל המרבה הרי זה משתלם יותר. כך סיפרו לי.

ברוכים הבאים לטוקיו - ילדות בפסטיבל

העבודה לגברים נעה מלימוד אנגלית (אני?), הופעה בסרטים כניצבים מערביים (קרה פעם אחת) או במסעדות "מערביות" על תקן חיזוק האוטנטיות. את הימים הראשונים העברתי במטלות גבריות - רכישת עדשות ברחוב המצלמות בתחנת שינג'וקו וצילומי בוקר מוקדמים בשוק הדגים של טוקיו. משמיציתי את מרחב הבטלה, התכבדתי ושרכתי רגלי בחוסר חשק ניכר באחד מאזורי הבילוי הליליים בתחנת גינזה.

קצת טונה לסשימי? - שוק הדגים בטוקיו

הבחירה הראשונה נפלה על מסעדה יוונית (אחינו לים התיכון, בטח יגלה אמפטיה..). השעה הייתה שעת צהרים והמסעדה התארגנה לקראת הסרוויס של הערב. בעל המסעדה, יווני צעיר עם מבט של "לא תעבוד עלי" התפנה אלי וישבנו לאחד השולחנות. לשאלתו הראשונה אם יש לי ניסיון במלצרות שיקרתי בלי למצמץ, כן. (טוב, משהו בכל זאת למדתי ב...). בשאלה השנייה מאיזה צד מגישים לאורחים, הייתי צריך להמר. בחרתי ללא היסוס באחד הצדדים וכך מצאתי את עצמי שוטף כלים במסעדה הודית למשך 11 הימים הבאים.

נעלי הנזירים במקדש Meiji Jingu

לפעמים צריך להתחיל נמוך כדי להרגיש התקדמות. ושם בדיוק הייתי. הכי נמוך שאפשר. נמוך מהפליט מבנגלדש עמיתי לכיור. הוא ידע להכין לאסי ואני לא. ערב ערב שטפתי מאות רבות של צלוחיות נירוסטה קטנות, גדולות, אווליות ועגולות. מגשים כוסות וכל השאר. אבל הי, הכול טוב. אנחנו בדרך לכבוש את המזרח הרחוק וזו רק ההתחלה של הטיול. על יפנים לא למדתי הרבה באותם 11 ימים וכמה שעות (מי סופר). אבל, גיליתי עולם חדש של טעמים ומטעמים שחלמתי עליהם בכל ערב עד לעזיבת אחרון האורחים וחיסול המטבח. או אז הינו יושבים לארוחת עובדים משביעה. עם נאן מאורך ושמנוני שיצא זה עתה מהתנור, אורז צהבהב, טנדורי צ'יקן מתובל וקערת קארי מלהיטה שרק לאסי קר כקרח יכול להרגיע.

גן האירוסים ליד המקדש

קורות החיים שלי המשיכו להסתובב. קצת אחרי שהוסמכתי להכין לאסי וניל, קיבלתי הצעה לתפוס את מקומו של ישראלי אחר שהמשיך בטיולו. העבודה הייתה ברמן בבית קפה צרפתי באחד מבתי הכל-בו בתחנת איקבוקורו. לה פיגארו.

שורת מקדשים וצוותי הסחיבה ממתינים להפעלה - פסטיבל טוקיו

אין ספק שחזותי המסוקסת עם הזקן של החופש אחרי הצבא, עומד במרכזו של הבר, הוסיפה לאוטנטיות של הקפה הצרפתי. כפי שהוסבר לי בחפיפה על ידי קודמי, היפנים אנשים מאמינים. אם רואים ברמן  גייג'ין (זר) בבית קפה צרפתי, אזי ברור שהוא שף מיובא מצרפת. המלצרים היפנים, צעירים ונחמדים, היו מקבלים את ההזמנות מבאי הקפה וצועקים לי ב"צרפתית". אני הייתי צועק חזרה ב"צרפתית", מאשר קבלה. צרפתית לא הייתה שם. התפריט ה"צרפתי" הועבר מדור לדור של מלצרים ושובש לבלי היכר. אבל כל העסק היה מלהיב ומשרה אווירת שירות ותזזיות סטייל היינו בשנז אליזה.

מנוחת הסוחבים - צוות נשיאת מקדש

כל פדיחה אפשרית קרתה לי. סיר קפה קר שלקח שעות להכינו ולקררו נשמט לי מהידיים (פעמיים וביום ראשון העמוס). לקוחות שנבהלו משפריץ מים שניתז עליהם מבקבוק ששטפתי ועוד כהנה וכהנה. עם כל זה, תוך זמן קצר פיתחתי מיומנות וזריזות בתפעול מכונת האספרסו, מטחנת הקפה, הפרקולטור ושאר המכשירים. בשעות העומס הרגשתי כנגן הפורט במיומנות על כלי רב זרועות ועמדות.

מקדש על גלגלים באחד הפסטיבלים

יותר מכל מקדש או אתר טבע שביקרנו בהם בהמשך, זימנה לי העבודה בבית הקפה קשר והיכרות בלתי אמצעיים עם התרבות והאנשים בטוקיו וביפן. זר לא יאמין. בית הקפה היה ממוקם בקומה השביעית בבית כלבו שהכניסה אליו הייתה בתחנת הרכבת התחתית. ביום העבודה הראשון הקדמתי את הגעתי וליתר ביטחון התייצבתי קצת לפני הזמן בשערי הכלבו. מאחר ולא היה לי עדיין  אישור עובד, צפיתי מהצד בזרם העובדים שצריך להיכנס לכלבו עד השעה היעודה -  9:30. את העובדים נהגו לקבל עובדים אחרים שצעקו צעקות עידוד, מוטיבציה  וקידום מבצעים. על כל הבלגן ניצח איש קטן עם מבט מזרה איימים ושעון דיגיטלי גדול המתקתק במרץ לשעה היעודה. או אז נסגר התריס החשמלי בכניסה ואין יותר כניסת עובדים. כמה שניות מדודות לפני השעה היעודה התרוממה ידו של האחראי לעבר מתג השער והפעילה אותו. התריס החל מתגלגל לאיטו לעבר הרצפה. בזווית העין אני קולט עובדת מבוגרת שזה עתה נפלטה מאחד הקרונות ברכבת. אצה רצה נחפזת, מנופפת בידה וקוראת בקול לאחראי שימתין לה כמה שניות. אך הוא מסתכל עליה באדישות והשער ממשיך לרדת. אני מסתכל המום עליה ועליו, לא מאמין למחזה הסוראליסטי שמתרחש מולי. מטרים אחרונים לרוץ, השער כבר כחצי מטר מהקרקע, העובדת מרביצה צעקה, זינוק והשתטחות על הרצפה, גלגול על הצד והשער נסגר אחריה. אין אלוהים, אין רחמים ואין איחורים.

צוות הדרקון בתמונת מחזור - פסטיבל טוקיו

משקיבלתי את אישור העובד כבר נכנסתי כאחד מהם. בית הקפה היה בקומת הספרים האחרונה. בכל מחלקה היו מספר מוכרנים עם מפקד. כן, לא אחראי, מפקד. חצי השעה בין כניסת העובדים לכניסת הלקוחות נוצלה לסידור המדפים. לאחר מכן, התקיים טקס מפקד בוקר לכל המוכרנים שנעמדו בשורה ועברו מסדר גילוח צחצוח. כמה דקות לפני השעה עשר, כל מוכרן הלך ונעמד בעמדתו בעמידה מתוחה, מקשיב לדברי הברכה ברמקולים של המנהלת שקידמה את הקונים בשער הכניסה. עם השמעת הברכה האחרונה וגונג פתיחת הדלתות בדיוק ב 10, כל המוכרנים חזרו על משפט הבוקר טוב "אוהיו גוזהיימס", קדו קידה קטנה ופנו לעיסוקם. לא משנה שעוד אין נפש קונה בקומה... משמעת וסדר צריכים להיות.

ריקודים המוניים בפסטיבל

מהר מאוד הסתגלנו לשגרת עבודה כמו תושבי טוקיו מהשורה. בוקר וערב נסעתי מהפרברים ברכבת התחתית הנוצצת והמבריקה, נדחס עם יפנים הקוראים במגזיני קומיקס מגולגלים. מהעבודה בבר ממש נהניתי. לבוש בחולצה לבנה עם פפיון שחור, הרגשתי חלק מהכרך הגדול והמיוחד הזה. המלצרים בקפה נחלקו לשניים. הסטודנטים בעבודת הקיץ שעתידם עוד לפניהם והקבועים שעתידם בהווה. עם האחרונים היה קשה יותר לתקשר כי האנגלית שלהם הייתה גרועה אך במעט מהצרפתית. קשר קרוב במיוחד קשרתי עם סוזוקי, סטודנט צעיר וסימפטי להנדסה. על כוס קפה קר מהבר וסיגריה, חלקנו סיפורים ומידע בהפסקות הצהריים בחלקו האחורי של בית הקפה. הוא נהנה לשמוע סיפורים על עולם שלא הכיר, שירות צבאי, טיולי תרמילאים ותוכניות ללימודים בעתיד. אני בתמורה למדתי על צעירי טוקיו, תוכניותיהם, הלחצים של הכרך, בנים בנות וכמובן מידע חיוני מפי הסוס על רחובות הקניות ושאר האטרקציות של טוקיו. סיפרתי לו שרכשתי ווקמן חדש וביקשתי המלצה לזמרים עדכניים. למחרת קיבלתי ממנו קלטת של זמר עולה שלא הכרתי. ברוס ספרינגסטין...  . גם שאר המלצרים וצוות המטבח ניסו להקל עלי את חבלי ההסתגלות. למראה הבעת הסלידה שלי מנתח סשימי שהוגש לי בארוחת הצהרים, נחפז רב הטבחים וצרב לי אותו קלות.( אוי פרובינציאלי שכמוני..)

נהרות אדם בתחנות הרכבת

את הימים הפנויים המעטים שהיו לנו ניצלנו לטיול בכמה מקדשים וגנים בטוקיו. גולת הכותרת כמובן הם הפסטיבלים אותם לוקחים היפנים ברצינות גמורה. הפסטיבלים הם בבואה נהדרת לפדנטיות ולרצינות המלווה את היפנים בכל מעשה. שלל תלבושות אחידות מכף רגל ועד ראש, מקדשים ססגוניים עם תאורת לילה כמיטב האהילים היפניים, נישאים על גבי עשרות מתלהבים, ריקודים המוניים מסורתיים עם קימונו וכפכפים. עד היום לא הבנתי את הקטע שלהם עם הרצועה לבוהן שממוקמת במרכז הכפכף ולא בצד...

תלבושות אחידות מכפכף רגל ועד ראש

ריקודים מסורתיים בפסטיבל

מקדש בסיבוב הופעות על כתפי המאמינים

בין עבודה למנוחה חיינו את חיי הפרברים של יפנים מהשורה. השכונות בפרברים נראות כמו עיר לגו קטנה. הבתים, מקסימום דו קומתיים, קטנים וצפופים, בנויים מעץ ונייר. הסמטאות צרות ומאפשרות מעבר רכבי שירות קטנים בלבד. במרכזה של כל שכונה נמצאת תחנת הרכבת שאין בלתה, עם חניוני האופניים העמוסים. הכל כמובן אסתטי ונקי ביותר. תשוקה מיוחדת פיתחתי לרחצה בסנטו, הוא בית המרחץ הציבורי הממוקם בכל שכונה. רחצה זה עניין רציני ביפן. לא סתם תיכנס לדוש סבן, שטוף וצא. בכניסה לסנטו מקבלים את מגבת הסנטו. מגבת בינונית ודקה המשמשת כספוג רחצה. מתיישבים על ספסל קטן אל מול חצי קיר עם ברזים. לוקחים את המגבת בשתי ידיים ומתחילים לשפשף הלוך ושוב, איזור איזור.  בין לבין ניתן לטבול בשתי בריכות. קרה או חמה. טקס. לא משנה כמה התנקית והתרעננת בסנטו, הכל עבר כלא היה בצעדה חזרה ליושידה עם הלחות המטורפת של טוקיו בחודשי הקיץ.

דרקון המיקי-מאוס בסיבוב ניצחון

בניגוד לפרברים השקטים, הרחובות המרכזיים של טוקיו הם גירוי מתמשך לקניות וצרכנות לא נבונה. המבצעים של החנויות מוצגים תמיד בשלטים צבעוניים על חלונות הראווה. מקדמי מכירות ממושמעים ופנטיים מכריזים בצורה רציפה על מוצרים בכל קרן רחוב. וכמובן, לכל מקום אליו תפנה, תמצא את אולמות מכונות המזל, המחלה הלאומית - הפצ'ינקו. מכונת מזל עם כדורי מתכת הנופלים מלמעלה בצורה אקראית לתוך שורת תאים. כל שנדרש זה להתבונן ולהזין את המכונה במשך שעות בעוד ועוד מטבעות. לא התקרבנו ולא נגענו.

אולם פצ'ינקו

ניתן להבין בקלות איך אנשים מהגרים למדינה אחרת. רק הגענו וכבר אנחנו חיים ומתפרנסים בכרך הגדול. אפילו חשבון בנק פתחנו והפקרנו את כספנו בו. רגע לפני שהשתקענו סופית בטוקיו, וחודש לפני שתפוג לנו הוויזה, השארנו לנו קצת זמן לצאת אל המרחבים. נפרדתי בהתרגשות מסוזוקי וצוות הבר והבטחתי שנשמור על קשר. סוזוקי אף הגדיל לעשות והזמין אותי  לארוחת פרידה במסעדה יפנית מסורתית עם חברתו. 
ארזנו מעט ציוד בתרמילים, אוהל קטן, כירת בנזין לבישול, ווקמן, קלטת לוהטת של ה"בוס"  והמשכנו לטיול טרמפים ביפן וקוריאה. 

מקדש הדרקון מואר בלילה

ספטמבר 1984