אז מה בכלל המצאת מאיר? - נצורים בבוסטון

עוצר, מנסה לגמוע קצת אוויר לריאות השרופות ממאמץ. הנשימות מהירות והרגליים לא סוחבות. עוד צעד בעלייה שלא נגמרת, דוחף קלות עם הידיים, עוזר לרגל לסיים את הצעד הבא וזה שאחריו. זה לא נגמר והדרך עוד ארוכה....

פקחתי עיניים, הדופק מהיר בתחומים אסורים. שוב אותו חלום – סיוט מימים ומקומות רחוקים ועלומים. השעון על השידה הראה שתיים בלילה. זמן נהדר להתעורר מג'ט-לג במדינה רחוקה. הלך הלילה.  הטלוויזיה בחדר משדרת מערבון, במרפסת ערימה קטנה של שלג במקום שהיו פעם שולחן וכיסא. אורות הרציפים של הנמל בבוסטון מנצנצים מרחוק. הסדין רטוב מזיעה, נעבור צד במיטה.

Boston Waterfront

כנראה שנרדמתי בשעת ערב מוקדמת. טעות. קודם נרגיע את הדופק ואח"כ נסדר את המחשבות. נשימות עמוקות ומלאות כמו שלימד אותנו הסאדו ברישיקש, מחשבות על שדות ופרחים אולי יסלקו את המועקה והלחץ בחזה שהחלו להשתלט עלי מרגע שחזרתי למלון בערב.

בהתחלה הייתי הרבה יותר רגוע. הנסיעה לDeposition   בבוסטון לא נראתה מאיימת במיוחד. לא שידעתי בדיוק במה דברים אמורים. עסקתי רבות בנבכי משפטי פטנטים באמריקה בחמש השנים האחרונות, מאז שהחלנו לחפש דרכים להגן על פטנט שהמצאתי לפני  15 שנה. אבל נודה על האמת, עיקר השכלתי הייתה מסדרות המשפט האמריקאי, אובג'קשן! Not Guilty ועורכות דין מצודדות על עקבים....

Faneuil Hall Marketplace

חלק חשוב בהליך המשפטי באמריקה שלא כל כך מוכר (מסדרות הטלוויזיה) הוא שלב ה Deposition. זה שלב שבו העדים השונים נותנים עדות ונחקרים ע"י עורכי הדין עוד לפני המשפט עצמו. החקירה מוקלטת ומתומללת במשרדי עורכי הדין של אחד הצדדים ללא נוכחות השופט. חומרים אלו משמשים את הצדדים בשלב המשפט עצמו או כחומר לנגח אחד את השני.

מה כבר יכול להיות? אין לי מה להסתיר. נהפוך הוא, ננצל את הרגע להראות להם כמה אני צודק... וכך כשהגיעה הדרישה שאגיע לבוסטון ליומיים Deposition, עניתי בחיוב. השופט הקציב לחקירה 14 שעות נטו על פני יומיים. את החקירה יבצעו עו"ד המייצגים חמש ענקיות טלקום בארה"ב. קטן עלינו..

התחזית צפתה סערת שלגים וטמפרטורות חריגות. דחסתי למזוודה קצת חליפות שנראה מכובדים ומעט ציוד חם לשעות הפנאי. לא פרגנו לי בטיסה ישירה וכך עם חניית ביניים בפרנקפורט נחתתי בסוף השבוע בבוסטון המושלגת. עד העדות עצמה יש עוד מספר ימים, זמן מספיק להתכונן ולהתאושש מהג'ט-לג.

העיר הייתה לאחר מספר שבועות בהם כבר ירד שלג כבד. המדרכות וצידי הדרכים היו מכוסים בערימות שלג שפונה. הקור היה חודר עצמות. ניצלתי את שבת וחצי ראשון לקצת הסתובבות חופשית בעיר המושלגת, מפגש עם חבר וותיק וקצת מזכרות למשפחה. מדחיק את הצפוי לי בתחילת השבוע.

הופתעתי לראות את הפער בין בוסטון של מעלה לבוסטון של מטה. למרות ריכוז האוניברסיטאות המובילות ומרכזי העסקים המתוחזקים היטב, רכבת התחתית מיושנת, מוזנחת, מלוכלכת וקצת מתפוררת.

פגישת הכנה ראשונה עם עורכי הדין שלי נקבעה לאחה"צ של יום א'. לחדר הישיבות הגיע עו"ד צעיר מהמשרד בסן פרנסיסקו. לבוש חולצה פרחונית וג'ינס כאילו רומז לי איפה היה מעדיף להיות ביום חופש מושלג זה.

"תראה מאיר" פתח, אתה למעשה Facts Witness" ". שמיעת האנגלית שלי עדיין לא התחדדה עד הסוף בשלב הזה והיה נדמה לי ששמעתי Fuck Witness... למראה המבטים הרציניים של כולם מסביב, החלטתי לוותר על ההלצה שעמדה לי על הלשון. "אני מה?" הקשתי, Facts"" ענה לי, עובדות, אתה עד של עובדות. אה, אמרתי, וכבר התחלתי להצטער שתקעתי את מנת הנודלס בשוק האוכל. הרגשה קטנה של לחץ החלה להיבנות לי בתחתית הבטן.

בוא נעשה דוגמא אמר. נגיד שאני חוקר אותך כעת. קח את מסמך הפטנט ותסביר לי למה התכוונת בפסקה השלישית. אין בעיה אמרתי ופתחתי בהסבר ארוך עם דוגמאות ופרשנות מעמיקה. מצוין אמר, זה בדיוק מה שאסור לך לעשות. מצופה ממך שתענה אמת על כל נושא עובדתי שתישאל, אבל לא מצופה ממך שתחווה דעה. אתה לא מומחה לפטנטים. הפטנט הוא מסמך משפטי העומד בפני עצמו. כשכזה כל אחד רשאי לפרשו כמיטב הבנתו ולנסות לשכנע את בית המשפט למה התכוון המשורר. כמובן שעו"ד שיחקרו אותך ינסו לסובב אותך בשאלות מכשילות ולנסות להוציא ממך אמירות שיפעלו לרעתנו בהליך. ובנוסף המשיך, ההתמודדות היא רק שלך, אסור לך להתייעץ בכל מהלך העדות עם עורך הדין שלך ולו אסור כמובן לעצור אותך בתשובותיך. הלחץ בתחתית הבטן התקבע סופית, חרדה קטנה החלה ליפול עלי. הטיול הקטן לבוסטון ו"מה כבר יכול להיות" נראה קודר מתמיד.

המשכנו בעוד כמה דוגמאות בהן הבנתי סופית שהברוך עמוק משחשבתי. ההנחיות השונות נחתו עלי מכל הכיוונים. דבר לאט, תקשיב טוב לפני שתענה, תחשוב כמה שניות לפני תשובה, לא דעות, רק עובדות, אל תיתן דוגמאות, תראה אמין, מה מותר, מה אסור, דבר מעט, ועוד ועוד ועוד...

כשתשובותיי הפכו איטיות יותר ועיני לחולמניות, הצוות הבין שנכנסתי למצב שינה והציע שנסיים. קבענו שנמשיך למחרת. חזרתי למלון שקוע בשרעפים. המועקה בבטן הרחיקה כל מחשבה על ארוחת ערב והסתפקתי בכוס פירות מהסטארבקס בלובי. נשכבתי במיטה מנסה לגבש ולשנן מספר עקרונות פעולה שיהיו קלים לזכור וליישם. המחשבות רצו, הלחץ בחזה עלה. נרדמתי. שם התחיל סיפורנו.

למחרת המשכנו את ההכנה עם הצוות. סיפורים ודוגמאות בווידאו המחישו את אופן ההתמודדות עם ההליך הצפוי לי. דוגמאות לשאלות מכשילות, סיפורים על עדים שזימרו על מה שהיה צריך והרבה על מה שלא. מצד אחד אתה כן רוצה לתת עדות ומידע טובים שיחזקו את טענותיך בהמשך, אבל באותה עת עליך להיזהר מאמירות וקביעות שיצמצמו את יכולת הטיעון שלך. שמירה על זכות השתיקה היא לא אופציה. מחייב חשיבה וערנות לאורך הרבה שעות. הכרישים שמגיעים מחר לא הולכים לתת כל הנחה. לקראת אחר הצהרים הרגשתי השתפרה קמעה והתחלתי לשוש אלי קרב. סיימנו את ההכנות במסעדה סמוכה. התיאבון חזר לי והתענגתי על צלחת שרימפס בחמאה ויין.

ביום העדות הראשון קמתי לתוך שמיכה לבנה. סערה שהחלה בלילה הביאה עימה טמפרטורות נמוכות וכיסתה את העיר במעטה שלג כבד. הרכבת התחתית הושבתה ורוב כבישי העיר היו חסומים. הרשויות הודיעו על יום שבתון. לבקשת עורכי הדין שמתי עלי את החליפה והעניבה של האיומים וירדתי ללובי. למשרדים הגעתי ב SUV גדול שאירגן לי הקונסיירג' מחוץ למלון.

בחדר הישיבות סביב השולחן הארוך עמלו שתי סבתות מאפירות בגיל העמידה על התקנת מערכת הקלטה, תמלול ומסכי אייפד במעגל סגור. עורכי הדין, עשרה במספר, החלו לזרום אל חדר הישיבות. ארגזי מסמכים החלו נערמים בצידי החדר, על אדני החלונות וליד מזוודות הטרולי של מי שהגיע היישר משדה התעופה. הרגשתי כמו גלדיאטור הנזרק לזירה אל מול עדת טורפים. הסתובבתי במשרדים עם מבט של קלינט  איסטווד אבל בפנים שקשקתי קלות.

הסבתא הגבוהה התמקמה בקצהו האחד של השולחן, מכוונת את מצלמת הווידאו אלי היושב בקצה השני. מימיני הסבתא הנמוכה שעל הקצרנות, כשלצידה העו"ד המתשאל. משמאלי התמקם עורך דיני. שאר עורכי הדין תפסו מקומות סביב השולחן. מבעד לחלונות, הרחובות נראו נטושים מתמיד. ההצגה הטובה בעיר עומדת להתחיל.

היומיים חולקו כך שלכל אחת מחמש החברות הנתבעות על ידנו הוקצו קצת פחות משלוש שעות נטו לחקירה. בדיוק בשעה 9:00 הגבוהה הכריזה לפרוטוקול המוקלט על שם התיק והתביעה, שמות המשתתפים ויצאנו לדרך. ההליך נראה מאוד מקצועי, והעוסקים בו משופשפים כהוגן.

ההתרגשות גאתה בי לקראת השאלה הראשונה. האם אעמוד בציפיות או שאתפדח? הראשון, מבוגר, גבוה ורזה עם הבעה של מי שראה כבר הכול, התחיל בקולו היבש במספר שאלות גישוש כמו מתאגרף הבודק את יריבו. אתה המצאת את ה...? "לא", עניתי. והאם המצאת את ה....? "גם לא". "אז מה בכלל המצאת מאיר?" עלב בי. אה נכלולי שכמוך, אתה מנסה להפעיל אותי דרך האגו..  נשמתי עמוקות, המתנתי מספר שניות ועניתי במתינות את המשפט שחזרתי עליו עוד לפחות עשרים פעם במהלך היומיים הבאים. אני הממציא של פטנט מספר... ככה, פשוט ועובדתי..

משראה שהטקטיקה לא מניבה תוצאות נשען לאחור, נאנח קלות ואמר "אז ספר לנו איך המצאת את הפטנט..". הסתכלתי על השעון, עברו רק דקות ספורות מתחילת העדות. בפרפרזה על מאמר חז"ל שהרוצה לחרטט ירחיב עדותו, התחלתי לספר את קורות חיי החל משנות התיכון. הרי הכול התחיל שם, לא? וכך, בדיבור איטי פירטתי על קורותיי בתיכון, בצבא, בטיול הגדול אחרי הצבא, בלימודים בעבודתי כמאבטח בתקופת הלימודים, על הקמת החברה, ניסיוני העסקי ועוד כהנה וכהנה עד המצאת הפטנט. היה נדמה לי שסיפורי, עם הרקע השונה ממה שהם מכירים, עניין את הסובבים מעבר לעניין שלשמו התכנסנו. גם עו"ד יבשוש באמריקה אוהב לשמוע סיפור טוב...

שלב סיפורי הרקע עבר והשאלות הקשות החלו להגיע. שאלות טכניות, שאלות מתחכמות ומתוחכמות, שאלות עם נימה מעליבה, כועסות או בנימה מתריסה. שאלות המנסות לנגן על החולשות האנושיות הידועות של גאווה, כבוד מקצועי, עלבון וזלזול. שאלות שמחייבות אותך לבחור בדרך של צמצום והצטנעות, אל מול הרצון הטבעי להראות ידע, שליטה ולקיחת קרדיט. כל שיטה אפשרית כדי להפיל אותך בפח ולהוציא ממך אמירה או קביעה מיותרת.

ההתרגשות ההתחלתית התחלפה לה בריכוז עילאי. להקשיב לשאלה, לזכור לקחת את הזמן, לחשוב, לענות במתינות, להתרכז במה אני עשיתי ולא מה אני חושב. מלחמת מוחות אמיתית. מידי פעם תפסתי את עצמי יוצא מהקצב הרצוי, נסחף בלהט השיחה להתפלפלות מיותרת ומנדב מידע לא הכרחי.

מדי כשלוש שעות התחלפו עורכי הדין והתהליך חזר על עצמו. חוקרים טריים עטו על הטרף העייף קלות. היו שחידשו, היו שחזרו על אותם שאלות או תרגילים שחוקים. ככל שעבר הזמן כבר זיהיתי את המוקשים בשאלות ועקפתי אותם באלגנטיות של קיפוד. מסמכים הועלו מהאוב ונדרשתי שוב ושוב להתייחס לכל מיני אימיילים ומסמכים מהעבר הרחוק והקרוב. להפתעתי, הקצרנית שרדה בשלום יחסי את המבטא האקזוטי שלי. בהפסקות הקצרות רק אייתתי לה שמות של אנשים שהיו מעבר לכוחותיה...

שבע שעות נטו של חקירה (שזה המון, המון זמן...)הסתיימו להם לקראת שמונה בערב. כולם חיש מהר התפזרו למלונותיהם. הרחובות מתחת למשרדים היו מושלגים ושוממים. מלא באדרנלין של כל היום, בחרתי בהחלטה טיפשית של רגע לחזור ברגל למלון, מרחק של כעשרים דק' הליכה. הוצאתי את כובע הצמר מהתיק, הידקתי את המעיל לגופי ובנעליים ממש לא מתאימות פסעתי בנחישות במדרכות הקפואות והחלקות. נפש אדם ורכב לא נצפו, רוחות עם שלג נשבו בעוז. לפתע עברה מחשבה בראשי שככה דרמות מתחילות. אם אני מחליק פה באמצע הדרך רק אלוהים לבדו יוכל לעזור...

מהכניסה הקפואה של המלון צעדתי הישר אל עבר המסעדה. פרקתי את כל המתח והרעב שנצבר בי על סטייק סירלוין עסיסי וכוס בירה קרה. לועס ומתענג על הנתחים עם אספרגוס ירוק שביקשתי במיוחד. בראש הרצתי את כל אירועי היום. איפה גמגמתי, איפה הצלחתי ואיפה פחות. בסה"כ בסדר גמור.

היום השני היה  More of the Same. כולם חיכו שייגמר. היה מעניין לשים לב לדינמיקה של הצד השני. עשרה עורכי דין מהמשרדים המובילים בארה"ב, המייצגים חברות ענק. כל אחד בתורו צריך לתת את השואו שלו אל מול עמיתיו למקצוע ואל מול הלקוח. לא פשוט לייצר שעות של שאלות אינטליגנטיות, מכשילות ומתוחכמות. גם הם היו בלחץ ומבחן.

שעות אחר הצהרים הגיעו ולאות קטנה ירדה עלי. הביטחון העצמי עלה והחלטתי להשתעשע קצת. לשאלתו של החוקר התורן לגבי דוגמא מסוימת שכבר סירבתי לתת מספר פעמים בעבר, עניתי בהפתעה, "אתה מתכוון רק דוגמא קטנה וזהו?", "כן" ענה, מתלהב, חושב שהצליח סוף סוף לפצח את הספינקס. "אבל ממש רק דוגמא קטנה אחת בלבד?" המשכתי בתמימות. העו"ד בפינה הימנית הרחוקה החניק נחרת צחוק בהבינו לאן מובילים את עמיתו. "כן, כן, אחרונה ודי" המשיך החוקר. "אה, אני מצטער" עניתי בשקט. אין לי את הכישורים הנדרשים לעשות השוואה משפטית וכ"ו וכ"ו...נעצתי את הסכין וסובבתי קלות.

הקצב הואץ לקראת הסיום, מנסים לא לפספס את הדד ליין של טיסות הערב חזרה לבתיהם. וזהו, נגמר. פתאום, תוך דקה כולם  הפסיקו להתעניין בי ועברו לדבר הבא. ככה זה באמריקה. 
סיימתי את אחת החוויות היותר עצימות שעברתי בקריירה המקצועית שלי. התמודדות אינטלקטואלית ונפשית עם עו"ד מקצועיים שמופיעים ב Deposition  לפרנסתם. הוקל לי ונשמתי לרווחה. השלמתי פרק נוסף ולא מוכר בהליך משפטי מורכב. דרך ארוכה עוד לפנינו אבל להיום, אני את שלי עשיתי.

מזג האוויר השתפר לרגע אבל סופה נוספת עמדה בפתח. מחר עוד נשלים כמה מתנות למשפחה ונעוף מפה לפני שהשדה ייסגר.

פברואר 2015

כובשים את טוקיו

אין כמו יפן וטוקיו להעביר את עונת המונסונים במזרח הרחוק. לעבוד קצת, לטייל  ולהתארגן על ויזה להודו. כך מצאנו עצמנו, טיילים טריים, לאחר הפלגה ליוון ונחיתת ביניים בקהיר, בכרך הגדול - טוקיו.

מקדש Meiji Jingu בטוקיו

מרכז החיים בטוקיו הייתה ה"יושידה". מבנה דו קומתי עם חדרונים קטנים, מרפסת חיצונית ומטבח משותף במבנה נפרד. כל חדרון היה בגודל 2-3 טאטמי שהיא יחידת ריצוף בגודל 2X1 מטר מקש קלוע.

ה"יושידה"

את היושידות (על שם בעליהן יושידה) אכלסו מטיילים כמונו מכל העולם שהתגוררו ועבדו בטוקיו למשך מספר חודשים. המבנה המרכזי היה מרכז המידע, הבישול והבטלה למי שהיה "ביטווין ג'ובס". הכוונה כמובן לגברים בלבד. הבחורות כולן עבדו מהיום הראשון בעבודה המכניסה מכולן, מארחות מערביות במועדוני לילה יפניים. כמה שעות של דיבורים כל ערב עם אנשי עסקים ועובדים בכירים. מעבירים ערב של שתייה לשוכרה וכל המרבה הרי זה משתלם יותר. כך סיפרו לי.

ברוכים הבאים לטוקיו - ילדות בפסטיבל

העבודה לגברים נעה מלימוד אנגלית (אני?), הופעה בסרטים כניצבים מערביים (קרה פעם אחת) או במסעדות "מערביות" על תקן חיזוק האוטנטיות. את הימים הראשונים העברתי במטלות גבריות - רכישת עדשות ברחוב המצלמות בתחנת שינג'וקו וצילומי בוקר מוקדמים בשוק הדגים של טוקיו. משמיציתי את מרחב הבטלה, התכבדתי ושרכתי רגלי בחוסר חשק ניכר באחד מאזורי הבילוי הליליים בתחנת גינזה.

קצת טונה לסשימי? - שוק הדגים בטוקיו

הבחירה הראשונה נפלה על מסעדה יוונית (אחינו לים התיכון, בטח יגלה אמפטיה..). השעה הייתה שעת צהרים והמסעדה התארגנה לקראת הסרוויס של הערב. בעל המסעדה, יווני צעיר עם מבט של "לא תעבוד עלי" התפנה אלי וישבנו לאחד השולחנות. לשאלתו הראשונה אם יש לי ניסיון במלצרות שיקרתי בלי למצמץ, כן. (טוב, משהו בכל זאת למדתי ב...). בשאלה השנייה מאיזה צד מגישים לאורחים, הייתי צריך להמר. בחרתי ללא היסוס באחד הצדדים וכך מצאתי את עצמי שוטף כלים במסעדה הודית למשך 11 הימים הבאים.

נעלי הנזירים במקדש Meiji Jingu

לפעמים צריך להתחיל נמוך כדי להרגיש התקדמות. ושם בדיוק הייתי. הכי נמוך שאפשר. נמוך מהפליט מבנגלדש עמיתי לכיור. הוא ידע להכין לאסי ואני לא. ערב ערב שטפתי מאות רבות של צלוחיות נירוסטה קטנות, גדולות, אווליות ועגולות. מגשים כוסות וכל השאר. אבל הי, הכול טוב. אנחנו בדרך לכבוש את המזרח הרחוק וזו רק ההתחלה של הטיול. על יפנים לא למדתי הרבה באותם 11 ימים וכמה שעות (מי סופר). אבל, גיליתי עולם חדש של טעמים ומטעמים שחלמתי עליהם בכל ערב עד לעזיבת אחרון האורחים וחיסול המטבח. או אז הינו יושבים לארוחת עובדים משביעה. עם נאן מאורך ושמנוני שיצא זה עתה מהתנור, אורז צהבהב, טנדורי צ'יקן מתובל וקערת קארי מלהיטה שרק לאסי קר כקרח יכול להרגיע.

גן האירוסים ליד המקדש

קורות החיים שלי המשיכו להסתובב. קצת אחרי שהוסמכתי להכין לאסי וניל, קיבלתי הצעה לתפוס את מקומו של ישראלי אחר שהמשיך בטיולו. העבודה הייתה ברמן בבית קפה צרפתי באחד מבתי הכל-בו בתחנת איקבוקורו. לה פיגארו.

שורת מקדשים וצוותי הסחיבה ממתינים להפעלה - פסטיבל טוקיו

אין ספק שחזותי המסוקסת עם הזקן של החופש אחרי הצבא, עומד במרכזו של הבר, הוסיפה לאוטנטיות של הקפה הצרפתי. כפי שהוסבר לי בחפיפה על ידי קודמי, היפנים אנשים מאמינים. אם רואים ברמן  גייג'ין (זר) בבית קפה צרפתי, אזי ברור שהוא שף מיובא מצרפת. המלצרים היפנים, צעירים ונחמדים, היו מקבלים את ההזמנות מבאי הקפה וצועקים לי ב"צרפתית". אני הייתי צועק חזרה ב"צרפתית", מאשר קבלה. צרפתית לא הייתה שם. התפריט ה"צרפתי" הועבר מדור לדור של מלצרים ושובש לבלי היכר. אבל כל העסק היה מלהיב ומשרה אווירת שירות ותזזיות סטייל היינו בשנז אליזה.

מנוחת הסוחבים - צוות נשיאת מקדש

כל פדיחה אפשרית קרתה לי. סיר קפה קר שלקח שעות להכינו ולקררו נשמט לי מהידיים (פעמיים וביום ראשון העמוס). לקוחות שנבהלו משפריץ מים שניתז עליהם מבקבוק ששטפתי ועוד כהנה וכהנה. עם כל זה, תוך זמן קצר פיתחתי מיומנות וזריזות בתפעול מכונת האספרסו, מטחנת הקפה, הפרקולטור ושאר המכשירים. בשעות העומס הרגשתי כנגן הפורט במיומנות על כלי רב זרועות ועמדות.

מקדש על גלגלים באחד הפסטיבלים

יותר מכל מקדש או אתר טבע שביקרנו בהם בהמשך, זימנה לי העבודה בבית הקפה קשר והיכרות בלתי אמצעיים עם התרבות והאנשים בטוקיו וביפן. זר לא יאמין. בית הקפה היה ממוקם בקומה השביעית בבית כלבו שהכניסה אליו הייתה בתחנת הרכבת התחתית. ביום העבודה הראשון הקדמתי את הגעתי וליתר ביטחון התייצבתי קצת לפני הזמן בשערי הכלבו. מאחר ולא היה לי עדיין  אישור עובד, צפיתי מהצד בזרם העובדים שצריך להיכנס לכלבו עד השעה היעודה -  9:30. את העובדים נהגו לקבל עובדים אחרים שצעקו צעקות עידוד, מוטיבציה  וקידום מבצעים. על כל הבלגן ניצח איש קטן עם מבט מזרה איימים ושעון דיגיטלי גדול המתקתק במרץ לשעה היעודה. או אז נסגר התריס החשמלי בכניסה ואין יותר כניסת עובדים. כמה שניות מדודות לפני השעה היעודה התרוממה ידו של האחראי לעבר מתג השער והפעילה אותו. התריס החל מתגלגל לאיטו לעבר הרצפה. בזווית העין אני קולט עובדת מבוגרת שזה עתה נפלטה מאחד הקרונות ברכבת. אצה רצה נחפזת, מנופפת בידה וקוראת בקול לאחראי שימתין לה כמה שניות. אך הוא מסתכל עליה באדישות והשער ממשיך לרדת. אני מסתכל המום עליה ועליו, לא מאמין למחזה הסוראליסטי שמתרחש מולי. מטרים אחרונים לרוץ, השער כבר כחצי מטר מהקרקע, העובדת מרביצה צעקה, זינוק והשתטחות על הרצפה, גלגול על הצד והשער נסגר אחריה. אין אלוהים, אין רחמים ואין איחורים.

צוות הדרקון בתמונת מחזור - פסטיבל טוקיו

משקיבלתי את אישור העובד כבר נכנסתי כאחד מהם. בית הקפה היה בקומת הספרים האחרונה. בכל מחלקה היו מספר מוכרנים עם מפקד. כן, לא אחראי, מפקד. חצי השעה בין כניסת העובדים לכניסת הלקוחות נוצלה לסידור המדפים. לאחר מכן, התקיים טקס מפקד בוקר לכל המוכרנים שנעמדו בשורה ועברו מסדר גילוח צחצוח. כמה דקות לפני השעה עשר, כל מוכרן הלך ונעמד בעמדתו בעמידה מתוחה, מקשיב לדברי הברכה ברמקולים של המנהלת שקידמה את הקונים בשער הכניסה. עם השמעת הברכה האחרונה וגונג פתיחת הדלתות בדיוק ב 10, כל המוכרנים חזרו על משפט הבוקר טוב "אוהיו גוזהיימס", קדו קידה קטנה ופנו לעיסוקם. לא משנה שעוד אין נפש קונה בקומה... משמעת וסדר צריכים להיות.

ריקודים המוניים בפסטיבל

מהר מאוד הסתגלנו לשגרת עבודה כמו תושבי טוקיו מהשורה. בוקר וערב נסעתי מהפרברים ברכבת התחתית הנוצצת והמבריקה, נדחס עם יפנים הקוראים במגזיני קומיקס מגולגלים. מהעבודה בבר ממש נהניתי. לבוש בחולצה לבנה עם פפיון שחור, הרגשתי חלק מהכרך הגדול והמיוחד הזה. המלצרים בקפה נחלקו לשניים. הסטודנטים בעבודת הקיץ שעתידם עוד לפניהם והקבועים שעתידם בהווה. עם האחרונים היה קשה יותר לתקשר כי האנגלית שלהם הייתה גרועה אך במעט מהצרפתית. קשר קרוב במיוחד קשרתי עם סוזוקי, סטודנט צעיר וסימפטי להנדסה. על כוס קפה קר מהבר וסיגריה, חלקנו סיפורים ומידע בהפסקות הצהריים בחלקו האחורי של בית הקפה. הוא נהנה לשמוע סיפורים על עולם שלא הכיר, שירות צבאי, טיולי תרמילאים ותוכניות ללימודים בעתיד. אני בתמורה למדתי על צעירי טוקיו, תוכניותיהם, הלחצים של הכרך, בנים בנות וכמובן מידע חיוני מפי הסוס על רחובות הקניות ושאר האטרקציות של טוקיו. סיפרתי לו שרכשתי ווקמן חדש וביקשתי המלצה לזמרים עדכניים. למחרת קיבלתי ממנו קלטת של זמר עולה שלא הכרתי. ברוס ספרינגסטין...  . גם שאר המלצרים וצוות המטבח ניסו להקל עלי את חבלי ההסתגלות. למראה הבעת הסלידה שלי מנתח סשימי שהוגש לי בארוחת הצהרים, נחפז רב הטבחים וצרב לי אותו קלות.( אוי פרובינציאלי שכמוני..)

נהרות אדם בתחנות הרכבת

את הימים הפנויים המעטים שהיו לנו ניצלנו לטיול בכמה מקדשים וגנים בטוקיו. גולת הכותרת כמובן הם הפסטיבלים אותם לוקחים היפנים ברצינות גמורה. הפסטיבלים הם בבואה נהדרת לפדנטיות ולרצינות המלווה את היפנים בכל מעשה. שלל תלבושות אחידות מכף רגל ועד ראש, מקדשים ססגוניים עם תאורת לילה כמיטב האהילים היפניים, נישאים על גבי עשרות מתלהבים, ריקודים המוניים מסורתיים עם קימונו וכפכפים. עד היום לא הבנתי את הקטע שלהם עם הרצועה לבוהן שממוקמת במרכז הכפכף ולא בצד...

תלבושות אחידות מכפכף רגל ועד ראש

ריקודים מסורתיים בפסטיבל

מקדש בסיבוב הופעות על כתפי המאמינים

בין עבודה למנוחה חיינו את חיי הפרברים של יפנים מהשורה. השכונות בפרברים נראות כמו עיר לגו קטנה. הבתים, מקסימום דו קומתיים, קטנים וצפופים, בנויים מעץ ונייר. הסמטאות צרות ומאפשרות מעבר רכבי שירות קטנים בלבד. במרכזה של כל שכונה נמצאת תחנת הרכבת שאין בלתה, עם חניוני האופניים העמוסים. הכל כמובן אסתטי ונקי ביותר. תשוקה מיוחדת פיתחתי לרחצה בסנטו, הוא בית המרחץ הציבורי הממוקם בכל שכונה. רחצה זה עניין רציני ביפן. לא סתם תיכנס לדוש סבן, שטוף וצא. בכניסה לסנטו מקבלים את מגבת הסנטו. מגבת בינונית ודקה המשמשת כספוג רחצה. מתיישבים על ספסל קטן אל מול חצי קיר עם ברזים. לוקחים את המגבת בשתי ידיים ומתחילים לשפשף הלוך ושוב, איזור איזור.  בין לבין ניתן לטבול בשתי בריכות. קרה או חמה. טקס. לא משנה כמה התנקית והתרעננת בסנטו, הכל עבר כלא היה בצעדה חזרה ליושידה עם הלחות המטורפת של טוקיו בחודשי הקיץ.

דרקון המיקי-מאוס בסיבוב ניצחון

בניגוד לפרברים השקטים, הרחובות המרכזיים של טוקיו הם גירוי מתמשך לקניות וצרכנות לא נבונה. המבצעים של החנויות מוצגים תמיד בשלטים צבעוניים על חלונות הראווה. מקדמי מכירות ממושמעים ופנטיים מכריזים בצורה רציפה על מוצרים בכל קרן רחוב. וכמובן, לכל מקום אליו תפנה, תמצא את אולמות מכונות המזל, המחלה הלאומית - הפצ'ינקו. מכונת מזל עם כדורי מתכת הנופלים מלמעלה בצורה אקראית לתוך שורת תאים. כל שנדרש זה להתבונן ולהזין את המכונה במשך שעות בעוד ועוד מטבעות. לא התקרבנו ולא נגענו.

אולם פצ'ינקו

ניתן להבין בקלות איך אנשים מהגרים למדינה אחרת. רק הגענו וכבר אנחנו חיים ומתפרנסים בכרך הגדול. אפילו חשבון בנק פתחנו והפקרנו את כספנו בו. רגע לפני שהשתקענו סופית בטוקיו, וחודש לפני שתפוג לנו הוויזה, השארנו לנו קצת זמן לצאת אל המרחבים. נפרדתי בהתרגשות מסוזוקי וצוות הבר והבטחתי שנשמור על קשר. סוזוקי אף הגדיל לעשות והזמין אותי  לארוחת פרידה במסעדה יפנית מסורתית עם חברתו. 
ארזנו מעט ציוד בתרמילים, אוהל קטן, כירת בנזין לבישול, ווקמן, קלטת לוהטת של ה"בוס"  והמשכנו לטיול טרמפים ביפן וקוריאה. 

מקדש הדרקון מואר בלילה

ספטמבר 1984

אבן קטנה בדרך ללה

לKargil  הגענו בשעות אחר הצהרים לאחר יום נסיעה ארוך בדרכי עפר חבוטות על גב משאית אספקה מקרטעת. לא משהו שיכול להעיב על האופוריה שהיינו בה לאחר השלמת הטרק האתגרי והמיוחד ממנאלי לפאדום. אין ספק שאנחנו היחידים כרגע שהגענו ל Kargil מדרום, מכיוון רכס ההימאלייה.

עמקים מדבריים ברכס ההימאליה. הטרק ממאנלי לפאדום

קארגיל הייתה עיירה קטנה על דרך המלך בין סרינגר בקשמיר ללה בלדאק. עצירת חובה ללילה, בנסיעה בת היומיים. מאחר שהייתה זו הדרך היחידה באותה עת להגיע ללה, התמלאה העיירה כל ערב בעשרות רבות של מטיילים ותושבים בדרך אל ובדרך מ-. בשעות הבוקר החבורה כולה הייתה יוצאת לדרכה  באוטובוסים הרבים שחנו שם לעת ערב.

מפת האזור. מסלול הטרק ממנאלי לפאדום מקווקו באדום 

Leh היא נווה מדבר ירוק באמצע עמק מדברי בגובה 3500 מטר בלאדק. בעמק זורם נהר האינדוס המקבל את מימיו מההרים. תושבי לה הינם אנשים מסבירי פנים ונאים ביותר. הנשים ידועות בתלבושותיהן הססגוניות ובכובעיהן המיוחדים.

Leh - לשם רוצים להגיע 

המשאית עצרה ברחוב הראשי. בעיירה הסתובבו הנוסעים הראשונים שכבר הגיעו. מחלצים עצמות, סועדים את ליבם ומחפשים מקום לישון. קפצנו מעל דופן המשאית, נפרדנו בידידות מקרלטון ושמנו פעמינו לדבר שכה השתוקקנו אליו בשבוע האחרון. אוכל. אחרי שבוע ויותר של אוכל בסיסי ביותר, השתוקקנו לשינוי מרענן של מנת קארי מתובלת עם צ'פאטי טרי, סמוסה מפולפלת וצאי מתוק. כאלה היו בשפע. עם התרמילים עלינו התיישבנו במאכליה עממית היושבת על מרפסת הפונה לרחוב הראשי.

כל כמה שהיינו רעבים לאוכל נורמלי, כך היינו צמאים לשתף בסיפורנו על הטרק  מטיילים אחרים. כאלו היו בשפע ודי מהר קשרנו שיחה עם ישראלית נחמדה בשם איילת. השיחה קלחה לתוך הערב וסיפורי ההרפתקאות של כולם נשפכו כצ'אי על נהר הגנגס. לאחר שהשבענו את רעבוננו והרווינו את צימאוננו פנינו לחפש פינה לשים בה את הראש בלילה. איילת שכבר התמקמה לה באכסניה, הציעה שנצטרף אליה. מאחר שלא היה לנו שום דבר טוב יותר, שמחנו ופסענו אחריה.

ה"אכסניה" היתה חדר דומיטורי בסיסי ביותר עם כ 10 מיטות עץ ומזרן מרשת חבלים. מקלחות ושירותי בול פגיעה היו צמודים לחדר הגדול. בסיסי, לא נקי אך סביר לסיטואציה. מה ביקשנו? מיטה לשים עליה את הראש עד הבוקר. בלה כבר נתפנק לנו בגסטהאוס איכותי. פרשנו את שקי השינה במיטות הסמוכות לאיילת והתארגנו לשינה. החדר היה מלא במטיילים נוספים בשלבי שינה מתקדמים.

השינה נפלה עלי די מהר. זיכרונות המסע שזה עתה סיימנו התערבבו בנחרות המטיילים האחרים. מזרן הרשת לא היה מפנק אבל הספיק לתת מרגוע לגוף. כשעתיים שינה חלפו להן בנחת. 

לקח לי כמה שניות להבין שהכאב שמפלח לי את שיפולי הבטן הוא אמיתי ולא חלום. עוד כמה שניות התפתלתי ללא הבנה אמיתית מה בדיוק עובר עלי ואז זינקתי לעבר המקלחות. התכווצויות וכאבים מטורפים שלא הכרתי עד לאותה עת, גרמו לי לרצות להקיא ולשירותים והכל בו זמנית. בשלב שני עברתי להתפתלות חופשית על רצפת המקלחת. עובר לחילופין בין המקלחות לשירותים. לשמע גניחותיי החדר החל להתעורר. דורית ואיילת החלו להתעניין בדאגה מה עובר עליי, שאר המטיילים ראו שאין זה קשור אליהם וטמנו את הראש חזרה בשק"ש.

לאחר כעשר דקות שבהן לא חלה כל התקדמות במקלחת, זחלתי לי בגניחות רמות לחדר ונשכבתי על המיטה. המטיילים הזרים היטיבו את הכרית מעל האוזניים. בשלב הזה חילקנו את העבודה. אני גונח בקול, דורית שומרת עלי ואיילת יצאה אל הלילה לחפש  עזרה. הכאבים וההתכווצויות לא עברו ובראש התחילו לעבור תסריטי האימה. מה קורה אם אני צריך ניתוח? לא נראה שבקרגיל יש בית חולים. זה אומר שצריך לנסוע יום שלם בדרכים מטלטלות לסרינגר. איך אני עובר את זה, כשלא ברור לי איך אני עובר את החצי שעה הקרובה? המחשבות עברו לסיוטים, הכאבים לא הרפו ולאט לאט הרגשתי מטושטש יותר ויותר.

אולי ממנו תבוא העזרה?  פסל בודהה ב Tikse Gompa 

ואז הוא הגיע, צועד בשקט אחרי איילת. רופא. איילת התותחית איתרה את המרפאה בקרגיל. שלפה את הרופא מביתו והצעידה אותו באמצע הלילה הישר לאכסניה. שוכב על הצד, עיני מכווצות מכאב, עברתי בדיקה קצרה בידי הרופא. עם סיום הבדיקה פתח את תיק הרופאים שנשא עימו. תיק מעור של פעם, סטייל דר' דוליטל. מהתיק שלף הדר' מזרק סוסים ענק ממתכת, עם מחט רב פעמית וגזה. הוא פנה אל איילת והנחה אותה למצוא סיר וגז כך שתוכל להרתיח ולחטא את המחט והמזרק... לא מסוג הדברים שאתה רוצה שיקרו לך בשגרה. כושר ההתנגדות שלי שאף לאפס. גורלי עבר כרגע לידיה של איילת, הגזייה והגזה. 

כנראה שהיא עשתה את עבודתה כמו שצריך אם נשארתי לספר. המחט והמזרק הרב פעמיים חזרו כמו חדשים, יד עשירית מרופא. מוכנים ומזומנים להזריק לי מנה ראשונה של מורפיום להרגעת הכאבים. בשלב הזה התחלתי לשקוע לתוך נמנום חסר אונים, מותש מהמאמץ של השעה האחרונה. המורפיום החל לעבוד והרגשת רגיעה החלה להתפשט עליי.

כשפקחתי עיניים ראיתי שכבר אור יום. ראשי היה מונח על מיטת/דרגש עץ עם כיסוי לינולאום מתקלף. כשהפנתי את ראשי ימינה התבוננתי מקרוב בפשפש שהגיח מבין קרעי הציפוי. מבט שמאלה גילה לי שאני מחובר לאינפוזיה. הכאבים חלפו. לאחר מספר דקות  נכנסו הרופא ודורית לחדר והשלימו לי את קורות הלילה. בעזרת מספר טיילים נוספים הובלתי איכשהו למרפאה. זו כבר האינפוזיה השנייה שקיבלתי, וכנראה הייתה לי אבן בדרכי השתן. מצבי הלך והשתפר. לאחר מספר שעות וקצת שיחות רקע עם הרופא ההינדי שטיפל בנו שוחררנו לדרכנו. בדרך נתנו את תרומתנו ביד נדיבה למרפאה ולרופא. אין זה מן הנפוץ לקבל שתי אינפוזיות ומנת מורפיום במקומות אלו. גם צוידנו במרשם לתרופה מקומית. מעין כדור תותח גדול נגד הרבה דברים. שיהיה. נראה שהרופא יודע את עבודתו.

את שאר היום העברנו בשיטוט איטי בקרגיל. איילת כבר המשיכה בדרכה ללה ולא פגשתי אותה מאז להודות לה. את מסענו המשכנו בבוקר למחרת. שלווה סטואית ירדה עלי. הערכתי מחדש את עצם היותי חי ובריא.

בלה התמקמנו בגסטהאוס קולוניאלי על גבעה עם חלונות שמש עד לרצפה. לה, ירוקה ויפה, הייתה פרושה לפנינו. 

מבט מחלון המלון על Leh 

הגענו בזמן לפסטיבל דתי במנזר Hemis שיתקיים בעוד מספר ימים. הפסטיבל מושך את כל תושבי האזור, מקומיים ותיירים ליום של ריקודי תחפושות. כל התושבים מתגנדרים בשלל מחלצותיהם. יהיה מעניין.

את הימים הבאים העברנו בשוטטות בטלה ברחבי לה והסביבה. עוברים מפסל בודהה אחד למשנהו. מביטים ומצלמים את תושבי העיירה השלווים. ונחים.

פרלמנט הנשים בלה

לפסיבל Hemis  הגענו ביחד עם כולם לחגיגה פסטורלית של מוזיקה וצבעים. נשות Leh  היפות התגנדרו לכבודנו או לטובת שידוך אפשרי. אני שלפתי את עדשת הזום והפלאתי ידיי בצילומים מרתקים. סיום נהדר למסע ארוך בהרי ההימאליה.

בדרך לפסטיבל במיטב המחלצות

נשות Leh מיוחדות ויפות

אחת היפות אם לא ה..

 

רחבת המנזר, הצופים והרקדנים

הרקדנים בתחפושות, הנזיר והשוטר עם מקל הבמבוק השימושי

אורגיה של צבעים, נזירים, צופים והרבה צלמים

אין ספק. השקיעו

עוד שתי מכות במצילתיים ונקבל ארוחה. נזירי Hemis מיצו

מכאן עוד יש לחזור לציוויליזציה בדלהי. הפעם נעשה את זה בדרך המלך עובר Srinagar בקשמיר. נבלה איזה יום יומיים על בית סירה באגם  – חובה, ונמשיך בדרכנו.

האירוע בקרגיל היה רק אבן קטנה בדרך ללה. עד היום אני מדי פעם מהרהר לי בשקט  מה היה קורה אילו האבן החליטה לצאת לדרכה יום יומיים קודם, עת היינו יומים ויותר הליכה / נסיעה מכל נקודת יישוב. צמרמורת.

יוני 1985