הודו - מסע לעומק היבשת

דווקא בכלכותה, הקשה בערי הסלמס של הודו, חלפה לה השינה הטרופה שליוותה אותי בלילות מתחילת הטיול. נחתנו בעיר בשעות אחר הצהריים של דצמבר. מזג אוויר יבש וקריר קמעה קידם את פנינו. האור היה צהבהב אדמדם בחסות השקיעה וקסם המזרח תפס אותנו באחת.

הודו היא מדינה מורכבת לטיול, כך אמרו כולם. הלכלוך, העוני, הקצב, כמות האנשים והמרחבים האינסופיים. שמענו סיפורים על מטיילים שנחתו בבוקר ולקחו טיסה חזרה בערב. לא רצינו להיות בסטטיסטיקה הזאת ולכן ניסינו לדמיין את הגרוע מכל, שלא נופתע.

רחוב ראשי ב Puri

בדרך הקצרה משער המגיעים עד המונית רדפו אחרינו ילדה עם שבר בצורת ברק ברגל, ילד על סקטבורד (בלי רגליים...) וחופן מקבצי נדבות מקצועיים מתחת לגיל עשר, מציגים את מומם לראווה. אחרי ההכנה הנפשית שעברנו, ידענו שיחד עם הרצון לעצור ולתת כמה מעות לאסופת הזוועה שרדפה אחרינו,  עדיף להקשיב לאזהרות שקיבלנו. להתעלם, להקשיח מבט ולמהר אל המונית, רחוק מההמון.

כביסה הודית

בקצב ובמנטליות ההודית נתקלנו עוד ביפן. חוץ מהחוויה הסמי קולינרית שהייתה לי עם האוכל ההודי בטוקיו, בנינו על השהות ביפן לצורך קבלת ויזה. מאחר שלא הייתה באותו זמן שגרירות הודית בישראל, האפשרות היחידה הייתה לבקש ויזה במדינה בחו"ל ולחכות שלושה חודשים לאישורה. מייד עם הגיענו לטוקיו הגשנו בקשה לויזה ויומיים לפני שעזבנו, ניגשנו לאסוף אותה. הפקיד ההודי עיין קצרות ברשימותיו ואמר "No Visa". כך, במחי שתי מילים גנז את גולת הכותרת של הטיול. אם לא נקבל עכשיו, אפסו סיכויינו לקבל אשרה במקום אחר. אבלים וחפויי ראש יצאנו מהשגרירות, לא לגמרי יודעים לאן ממשיכים מכאן. התיישבנו על ספסל בגינה סמוכה, מהרהרים ומבואסים. לאחר כחצי שעה של אנליזה שקטה ובלי Plan B באופק, קמתי ואמרתי לדורית, "אין מצב שלא קיבלנו ויזה, חוזרים לקונסוליה". בכמה צעדים מהירים כבר היינו מול הפקיד שעוד היה שאנן באותה עת. באנגלית שוטפת של תיכון וצבא משנות ה- 80 אמרתי לו באריכות את כל שעל ליבי, בלי פסיק, בלי נקודה ועם הרבה סימני קריאה! לא יודע אם היה זה הזקן, הקול המאיים או הרכנת הגוף קדימה. עם סיום דברי הוא אמר, One Moment"", הלך לחדר צדדי, חזר ואמר עם נענוע הראש האופייני "OK Visa". לקחנו.

למדן ב Pushkar

הנסיעה הקצרה במונית מהשדה למלון הייתה בפילוס מתמיד בין נהרות אדם שמילאו את הרחובות. פרות מסתובבות באין מפריע, מעבר בין פחונים וחושות בצידי הדרכים ומשאיות שדוהרות מולך כאילו אין מחר. ואנחנו, מחזיקים את התיקים צמוד אלינו ומביטים מבעד לחלון בהשתאות, החלנו להישבות בקצב האוריינטלי שמסביבנו.

עולים לרגל בדרך למקדש ב Madurai  בירת הדרום

גם היום, קשה לי לשים את האצבע על הגורם המסוים שגרם לי באחת לשחרר לחץ ולהירגע בהודו. עוני ודלות משוועים לשמים אך עם השלמה משולבת בבחירה בפשטות וצמצום. המנטליות של נודניקים נמאסים אך לא אלימים או תחושת העושר היחסי שלך במרחב. את היום חתמו צלילי תזמורת בתהלוכת חתונה הודית שעברה מתחת לחלון האכסניה. התאהבתי. הרגשתי שהגעתי למקום הנכון.

חתונה הודית

התוכנית הייתה לנצל את תקופת השנה לכניסה לעומק היבשת, דרומה לאורך החוף המזרחי עד למדינת Tamil Nadu בקצה, ומשם לעלות צפונה לאורך החוף המערבי עד רג'סטאן ודלהי. טיול שרצוי לעשות רק בתקופת החורף. בקיץ, לוהט וגשמי מונסון, מומלץ לא להתקרב.

המסלול בדרום הודו

חנות רחוב בכלכותה

מספר ימים של התאקלמות ושוטטות בשווקים, בין סמטאות ואנשים הגרים ברחוב, נכנסים לקצב ולאווירה. פגשנו פעם ראשונה ולא אחרונה את סצנת העלייה לרגל למקדשים בביקור במקדש האלה קאלי. תורים ארוכים של מאמינים העולים לרגל לפסל האל המקומי. נושאים בידיים מנחה, פרחים והרבה אמונה בלב. שמחת חיים בסיסית ותמימה של אנשים בלי קשר לעושרם או לדלותם. לסיום הלכנו לקונצרט מוסיקה הודית קלאסית של Ravi Shankar, אומן הסיטר הלאומי.

עומדים בתור להגיש מנחה במקדש האלה קאלי

מבקשים ברכה לפני חתונה

מתפללים. מזור לכל צרה

נשים מתפללות במקדש

הדרך דרומה הובילה אותנו בין ערים וכפרים עם מקדשים מסוגים שונים ומשונים. מקדשי חוף, מקדש הקופים, מקדש הנחשים, מקדש הפילים, עם פסלים ותנוחות שהתביישתי לצלם, סתם מקדש ועוד מקדש. רוב המקדשים נבנים בצורת פירמידה טרפזית, עם דמויות ופסלים מסיפורי המיתולגיה והאמונה ההינדית. מעטרים את היקפה המלא קומה אחר קומה. כל עיר מקדש מהווה מוקד לעלייה לרגל מכל רחבי המדינה. מתפללים ורוחצים בבריכת המים הצמודה. בסיום המקטע הזה נשבעתי שאני עם מקדשים בגלגול הזה סיימתי.

מקדש ב Madurai

 מקדש Kumbakuman

מוכרי פרחים לעולים לרגל במקדש האלה קאלי

את מסלול הטיול אימצנו מהתנך של הודו, הוא ספר ה Lonely Planet. מידע מפורט ודי יחיד באותם ימים, על ערים ואתרים ש"חייבים" לבקר. ימי הנסיעות ברכבת או באוטובוס, במרחבים האינסופיים של הודו היו ארוכים וקשים. צפופים ומצטופפים בספסלים צרים אל מול חבורת הודים מחייכים, מנענעים את הראש ושמחים על החברה החדשה שזימנה לה הנסיעה. ברכבת בחרנו את המחלקה השנייה שהיא אחת מעל "קרונות הבקר" הבסיסיים. בהעדר מפות מפורטות הסתפקנו במפת דרכים כללית של היבשת. אלפי הקילומטרים שגמענו נראו עליה סבירים בהחלט...מידע נוסף ניתן היה לחלץ מהכרטיסנים בתחנות הרכבת העמוסות לעייפה. פעולה שאילצה אותם לירוק בחוסר חשק את העיסה האדמדמה שלעסו בשקיקה כל העת.

רצף של ימי סיור בערי מקדש ואחריו יום נסיעה מבוקר עד ערב, הפכו את הקטע הזה למתיש ביותר. הימים הפכו לשבועות, והקילומטרים נצברו בדרכנו לקצה הדרומי, מרחק של למעלה מ 2000 ק"מ.

דייגים ליד מקדש החוף ב Mahabalipuram

כשרק נחתנו בהודו הסתכלנו בפליאה מהולה ברתיעה קטנה במטיילים "הוותיקים" שפגשנו. הם נראו לנו קצת לא נקיים, זרוקים, רזים, לבושים בלבוש מקומי ומסגלים את מנהגי המקומיים באכילה ובכלל. עם ההתקדמות דרומה ובלית ברירה טובה יותר, סיגלנו גם אנחנו את מנהגי המקום. את הג'ינס העבה והכבד החליפו מכנסי שרוואל קלים. חולצות בד הודי (אלא מה?) מהשווקים נמצאו מתאימות יותר מהטישרט. כמנהג המקומיים הפסקנו לרחם על נהגי ריקשה, רגליים או באופניים, שסחבו אותנו ותרמילינו ברחבי העיר. נהפוך הוא, הרגשנו נדיבים שסיפקנו להם פרנסה. תהליך ההודיזציה היה בעיצומו.

ריקשה אנושית בכלכותה

חנות זרי פרחים למנחות

על משטר האוכל הקפדנו הקפדה יתרה. בלי בשר, בלי מים לא מטוהרים ורק מאכלים שבושלו ברתיחה. לא שהייתה הרבה ברירה. התפריט בדרום הוא דל וצמחוני ברובו. ארוחה במאכליות העממיות מורכבת מהצטופפות בשולחנות ארוכים ומשותפים. חצי עלה בננה מחליף צלחת. ראשון מגיע הבחור עם הדלי של הדאל (נזיד עדשים) ויוצק כף גדושה. אחריו עובר הבחור עם הדלי של הבאט (אורז מאודה). ביחד דאל-באט, בתיאבון. לעיתים גם תקבל כף גדושה עם תפו"א בקארי. בהתלבטות באכילה עם הכף החלודה שהציעו לנו לבין יד ימין בחרנו באחרונה. אותה אנחנו לפחות מכירים. את יד שמאל שומרים בהודו לפעולה המשלימה.

מצננים תה באחד מדוכני התה הפזורים בכל פינה

את מזוננו נהגנו לגוון עם פירות ובוטנים שקנינו בשווקים. גולת הכותרת של השחיתות הייתה חפיסת שוקולד מקומית, בד"כ קצת עבשה, שמצאנו במכולות מסוימות. לרוב עמדתי בפיתוי של הסמוסות שטוגנו ברחוב בשמן שרק קיבה של הודים עומדת בו. ולפעמים חטאתי באחת או שתיים... שרדנו.

קדר מסורתי. את ה"חבילה" חסכתי מכם

שבועות חלפו והמסע דרומה התקדם לאיטו. לפתע קלטנו שלא ראינו מדרכות מזה עידן. לצד הקדמה לאותה עת, תעשייה ומסחר מפותחים, ניתן היה למצוא המון בעלי מלאכה, חקלאים ודייגים המתנהלים כפי שהתנהלו אבותיהם מזה דורות.

גלב רחוב בפעולה לפני הביקור המקדש

שמחנו מאוד כשהגענו לאחר כחודש ומחצה לחוף Kovalam בשפיץ הדרומי של מדינת Tamil Nadu. ציון דרך ואתנחתא מאווירת המסע הקשה והאינטנסיבי שעברנו עד כה. יום שלם אכלתי כל פרי טרופי שהציעו לי בחוף. פאפאיה ואנונה, מנגו ואננס גם. אבל כמאמר הפתגם לכל שבת יש מוצאי שבת..., נדרשה בימים הבאים התנזרות מסוימת..

דייגים בחוף Kovalam

חוף Kovalam

לאחר מספר ימי רגיעה על החוף, החלנו במסענו צפונה. הדרך עברה תחילה במדינה קראלה, מהעשירות בהודו. מטעי קוקוס, שיחי אננס ומטעי תבלינים. שייט של יום בדרכי מים יפהפיות הובילו אותנו לקוצי'ין שעל חוף הים. גם פה נפלנו במלכודת העיניים הגדולות. "האם תרצו שייט של ארבע שעות או שמונה?" בטח שמונה, ענינו. טעות. מספיק ארבע שעות. הדבר נכון גם לטיולי גמלים. מספיק יום. או אולי שעה?...

 דרכי מים וסירות מסורתיות בקראלה

רשתות דייג סיניות בקוצ'ין

שחקן בתיאטרון Katakali קוצין

התנך של הודו מלא סופרטלטיבים על ארץ המקדשים בדרום. כל מקדש מתואר בסיפורי תאווה לעיניים. הפיתוחים, הגילופים והמבנים הייחודיים. האמת, מרשים. מאחר שהיינו בשוונג, התפתינו לעוד כמה מקדשים בדרך צפונה (שלא יחסר ..). משמיצינו, חתכנו דוך לרג'סטאן – מדינת המלכים והמהרג'ות בצפון מערב המדינה, הגובלת בפקיסטן. 

ארמון Mysore

Shravanabelagola

פסל הבודהה בקצה ההר ב Shravanabelagola

חודשיים עברו להם ועד כה פגשנו מיעוט של מטיילים זרים. ישראלים כלל לא נצפו. בהעדר אמצעי התקשורת של ימינו, הניתוק מהעולם היה מלא. רג'סטאן, הפופולארית בקרב המטיילים הייתה תחילת החזרה לציוויליזציה. מטיילים טריים שהגיעו מהארץ עדכנו אותנו על הנעשה בה (אינפלציה, אל תחזרו..).
התחלנו ב Udaipur, מתנחלים בבית הארחה עם חלון המשקיף אל האגם והארמון המדהים במרכזו. ברחובות השוק  ניתן היה להשיג מיני מזונות משופרים. קערות חרס קטנות עם יוגורט לארוחת הבוקר או  כוס חלב חם מהפיילה. בשווקים, שלל מוכרים מציעים את מרכולתם ושירותיהם. לא חייבים....

הארמון באגם Udaipur

מוכר חלב חם בשוק הלילה

מרפא שיניים Low cost

טעימה מאוכלוסיה שונה במקצת מההודים שחווינו את נחת זרועם עד לאותה העת, קיבלנו בעיר המדברית Jaisalmer. האוכלוסייה בעיר זו, על גבול המדבר הגובל בפקיסטן מכילה פחות הינדים  ויותר מוסלמים עם השפעה פקיסטנית וטורבנים מפוארים.

מבט על Jaisalmer מהמדבר

הגברים עם תווי הפנים המיוחדים היו חגיגה לחובב צילום שכמוני. הם מצידם התמסרו באהבה. חמוש במצלמה מרובת עדשות הסתובבתי ברחבי העיר מתמקד בפרופילים אקזוטיים. מאחר שהצילום היה במצלמת פילם או במקרה שלי שקופיות, נדרשה מידה מסויימת של רגישות וחסכנות על כפתור המצלמה. מבחינת, כל צילום חייב להיות בול פגיעה. גם מידה רבה של סבלנות וציפייה, לפעמים של חודשים, עד שראינו את התוצאה.

סבלים מחכים לעבודה Jaisalmer

סחטיין על העגיל

חתן הודי

עם הגיענו לעיר, נודע לנו על פסטיבל מדבר מסורתי שיקרה בעוד ימים ספורים. הזדמנות נהדרת לשלב טיול גמלים של יומיים במדבר, לפסטיבל ובחזרה. השטח היה דומה להפליא לנגב שלנו, עם אדמה טרשית משובצת לפרקים בדיונות חול. הרגשנו בבית וסבלנו על הגמל.

מירה המגמל

 חבר של מירה - שקיעה במדבר

מגמל פקיסטני

בפושקר פרקנו עול סופית. שבועיים של בטלה, קריאה וערבים של משחקי קלפים סוערים. אמבר וג'ייפור חלפו עברו לבלי שוב. דרכנו לדלהי הבירה. תוכנית חדשה נרקמה בראשנו. הויזה שעומדת להיגמר לנו, לא תמנע מאיתנו לחזור לארץ שכה אהבנו. מאן דהו סיפר לנו על דרך לא דרך לצאת מהודו לנפאל (עונת הטרקים בפתח), אבל להצטייד לפני כן ב Return Visa. צפון הודו, אנחנו בדרך. שלושה חודשים עמוסים וגדושים חלפו וכל כך הרבה עוד לפנינו.

את אלבום התמונות המלא ניתן לראות כאן

פברואר 1985

אז מה בכלל המצאת מאיר? - נצורים בבוסטון

עוצר, מנסה לגמוע קצת אוויר לריאות השרופות ממאמץ. הנשימות מהירות והרגליים לא סוחבות. עוד צעד בעלייה שלא נגמרת, דוחף קלות עם הידיים, עוזר לרגל לסיים את הצעד הבא וזה שאחריו. זה לא נגמר והדרך עוד ארוכה....

פקחתי עיניים, הדופק מהיר בתחומים אסורים. שוב אותו חלום – סיוט מימים ומקומות רחוקים ועלומים. השעון על השידה הראה שתיים בלילה. זמן נהדר להתעורר מג'ט-לג במדינה רחוקה. הלך הלילה.  הטלוויזיה בחדר משדרת מערבון, במרפסת ערימה קטנה של שלג במקום שהיו פעם שולחן וכיסא. אורות הרציפים של הנמל בבוסטון מנצנצים מרחוק. הסדין רטוב מזיעה, נעבור צד במיטה.

Boston Waterfront

כנראה שנרדמתי בשעת ערב מוקדמת. טעות. קודם נרגיע את הדופק ואח"כ נסדר את המחשבות. נשימות עמוקות ומלאות כמו שלימד אותנו הסאדו ברישיקש, מחשבות על שדות ופרחים אולי יסלקו את המועקה והלחץ בחזה שהחלו להשתלט עלי מרגע שחזרתי למלון בערב.

בהתחלה הייתי הרבה יותר רגוע. הנסיעה לDeposition   בבוסטון לא נראתה מאיימת במיוחד. לא שידעתי בדיוק במה דברים אמורים. עסקתי רבות בנבכי משפטי פטנטים באמריקה בחמש השנים האחרונות, מאז שהחלנו לחפש דרכים להגן על פטנט שהמצאתי לפני  15 שנה. אבל נודה על האמת, עיקר השכלתי הייתה מסדרות המשפט האמריקאי, אובג'קשן! Not Guilty ועורכות דין מצודדות על עקבים....

Faneuil Hall Marketplace

חלק חשוב בהליך המשפטי באמריקה שלא כל כך מוכר (מסדרות הטלוויזיה) הוא שלב ה Deposition. זה שלב שבו העדים השונים נותנים עדות ונחקרים ע"י עורכי הדין עוד לפני המשפט עצמו. החקירה מוקלטת ומתומללת במשרדי עורכי הדין של אחד הצדדים ללא נוכחות השופט. חומרים אלו משמשים את הצדדים בשלב המשפט עצמו או כחומר לנגח אחד את השני.

מה כבר יכול להיות? אין לי מה להסתיר. נהפוך הוא, ננצל את הרגע להראות להם כמה אני צודק... וכך כשהגיעה הדרישה שאגיע לבוסטון ליומיים Deposition, עניתי בחיוב. השופט הקציב לחקירה 14 שעות נטו על פני יומיים. את החקירה יבצעו עו"ד המייצגים חמש ענקיות טלקום בארה"ב. קטן עלינו..

התחזית צפתה סערת שלגים וטמפרטורות חריגות. דחסתי למזוודה קצת חליפות שנראה מכובדים ומעט ציוד חם לשעות הפנאי. לא פרגנו לי בטיסה ישירה וכך עם חניית ביניים בפרנקפורט נחתתי בסוף השבוע בבוסטון המושלגת. עד העדות עצמה יש עוד מספר ימים, זמן מספיק להתכונן ולהתאושש מהג'ט-לג.

העיר הייתה לאחר מספר שבועות בהם כבר ירד שלג כבד. המדרכות וצידי הדרכים היו מכוסים בערימות שלג שפונה. הקור היה חודר עצמות. ניצלתי את שבת וחצי ראשון לקצת הסתובבות חופשית בעיר המושלגת, מפגש עם חבר וותיק וקצת מזכרות למשפחה. מדחיק את הצפוי לי בתחילת השבוע.

הופתעתי לראות את הפער בין בוסטון של מעלה לבוסטון של מטה. למרות ריכוז האוניברסיטאות המובילות ומרכזי העסקים המתוחזקים היטב, רכבת התחתית מיושנת, מוזנחת, מלוכלכת וקצת מתפוררת.

פגישת הכנה ראשונה עם עורכי הדין שלי נקבעה לאחה"צ של יום א'. לחדר הישיבות הגיע עו"ד צעיר מהמשרד בסן פרנסיסקו. לבוש חולצה פרחונית וג'ינס כאילו רומז לי איפה היה מעדיף להיות ביום חופש מושלג זה.

"תראה מאיר" פתח, אתה למעשה Facts Witness" ". שמיעת האנגלית שלי עדיין לא התחדדה עד הסוף בשלב הזה והיה נדמה לי ששמעתי Fuck Witness... למראה המבטים הרציניים של כולם מסביב, החלטתי לוותר על ההלצה שעמדה לי על הלשון. "אני מה?" הקשתי, Facts"" ענה לי, עובדות, אתה עד של עובדות. אה, אמרתי, וכבר התחלתי להצטער שתקעתי את מנת הנודלס בשוק האוכל. הרגשה קטנה של לחץ החלה להיבנות לי בתחתית הבטן.

בוא נעשה דוגמא אמר. נגיד שאני חוקר אותך כעת. קח את מסמך הפטנט ותסביר לי למה התכוונת בפסקה השלישית. אין בעיה אמרתי ופתחתי בהסבר ארוך עם דוגמאות ופרשנות מעמיקה. מצוין אמר, זה בדיוק מה שאסור לך לעשות. מצופה ממך שתענה אמת על כל נושא עובדתי שתישאל, אבל לא מצופה ממך שתחווה דעה. אתה לא מומחה לפטנטים. הפטנט הוא מסמך משפטי העומד בפני עצמו. כשכזה כל אחד רשאי לפרשו כמיטב הבנתו ולנסות לשכנע את בית המשפט למה התכוון המשורר. כמובן שעו"ד שיחקרו אותך ינסו לסובב אותך בשאלות מכשילות ולנסות להוציא ממך אמירות שיפעלו לרעתנו בהליך. ובנוסף המשיך, ההתמודדות היא רק שלך, אסור לך להתייעץ בכל מהלך העדות עם עורך הדין שלך ולו אסור כמובן לעצור אותך בתשובותיך. הלחץ בתחתית הבטן התקבע סופית, חרדה קטנה החלה ליפול עלי. הטיול הקטן לבוסטון ו"מה כבר יכול להיות" נראה קודר מתמיד.

המשכנו בעוד כמה דוגמאות בהן הבנתי סופית שהברוך עמוק משחשבתי. ההנחיות השונות נחתו עלי מכל הכיוונים. דבר לאט, תקשיב טוב לפני שתענה, תחשוב כמה שניות לפני תשובה, לא דעות, רק עובדות, אל תיתן דוגמאות, תראה אמין, מה מותר, מה אסור, דבר מעט, ועוד ועוד ועוד...

כשתשובותיי הפכו איטיות יותר ועיני לחולמניות, הצוות הבין שנכנסתי למצב שינה והציע שנסיים. קבענו שנמשיך למחרת. חזרתי למלון שקוע בשרעפים. המועקה בבטן הרחיקה כל מחשבה על ארוחת ערב והסתפקתי בכוס פירות מהסטארבקס בלובי. נשכבתי במיטה מנסה לגבש ולשנן מספר עקרונות פעולה שיהיו קלים לזכור וליישם. המחשבות רצו, הלחץ בחזה עלה. נרדמתי. שם התחיל סיפורנו.

למחרת המשכנו את ההכנה עם הצוות. סיפורים ודוגמאות בווידאו המחישו את אופן ההתמודדות עם ההליך הצפוי לי. דוגמאות לשאלות מכשילות, סיפורים על עדים שזימרו על מה שהיה צריך והרבה על מה שלא. מצד אחד אתה כן רוצה לתת עדות ומידע טובים שיחזקו את טענותיך בהמשך, אבל באותה עת עליך להיזהר מאמירות וקביעות שיצמצמו את יכולת הטיעון שלך. שמירה על זכות השתיקה היא לא אופציה. מחייב חשיבה וערנות לאורך הרבה שעות. הכרישים שמגיעים מחר לא הולכים לתת כל הנחה. לקראת אחר הצהרים הרגשתי השתפרה קמעה והתחלתי לשוש אלי קרב. סיימנו את ההכנות במסעדה סמוכה. התיאבון חזר לי והתענגתי על צלחת שרימפס בחמאה ויין.

ביום העדות הראשון קמתי לתוך שמיכה לבנה. סערה שהחלה בלילה הביאה עימה טמפרטורות נמוכות וכיסתה את העיר במעטה שלג כבד. הרכבת התחתית הושבתה ורוב כבישי העיר היו חסומים. הרשויות הודיעו על יום שבתון. לבקשת עורכי הדין שמתי עלי את החליפה והעניבה של האיומים וירדתי ללובי. למשרדים הגעתי ב SUV גדול שאירגן לי הקונסיירג' מחוץ למלון.

בחדר הישיבות סביב השולחן הארוך עמלו שתי סבתות מאפירות בגיל העמידה על התקנת מערכת הקלטה, תמלול ומסכי אייפד במעגל סגור. עורכי הדין, עשרה במספר, החלו לזרום אל חדר הישיבות. ארגזי מסמכים החלו נערמים בצידי החדר, על אדני החלונות וליד מזוודות הטרולי של מי שהגיע היישר משדה התעופה. הרגשתי כמו גלדיאטור הנזרק לזירה אל מול עדת טורפים. הסתובבתי במשרדים עם מבט של קלינט  איסטווד אבל בפנים שקשקתי קלות.

הסבתא הגבוהה התמקמה בקצהו האחד של השולחן, מכוונת את מצלמת הווידאו אלי היושב בקצה השני. מימיני הסבתא הנמוכה שעל הקצרנות, כשלצידה העו"ד המתשאל. משמאלי התמקם עורך דיני. שאר עורכי הדין תפסו מקומות סביב השולחן. מבעד לחלונות, הרחובות נראו נטושים מתמיד. ההצגה הטובה בעיר עומדת להתחיל.

היומיים חולקו כך שלכל אחת מחמש החברות הנתבעות על ידנו הוקצו קצת פחות משלוש שעות נטו לחקירה. בדיוק בשעה 9:00 הגבוהה הכריזה לפרוטוקול המוקלט על שם התיק והתביעה, שמות המשתתפים ויצאנו לדרך. ההליך נראה מאוד מקצועי, והעוסקים בו משופשפים כהוגן.

ההתרגשות גאתה בי לקראת השאלה הראשונה. האם אעמוד בציפיות או שאתפדח? הראשון, מבוגר, גבוה ורזה עם הבעה של מי שראה כבר הכול, התחיל בקולו היבש במספר שאלות גישוש כמו מתאגרף הבודק את יריבו. אתה המצאת את ה...? "לא", עניתי. והאם המצאת את ה....? "גם לא". "אז מה בכלל המצאת מאיר?" עלב בי. אה נכלולי שכמוך, אתה מנסה להפעיל אותי דרך האגו..  נשמתי עמוקות, המתנתי מספר שניות ועניתי במתינות את המשפט שחזרתי עליו עוד לפחות עשרים פעם במהלך היומיים הבאים. אני הממציא של פטנט מספר... ככה, פשוט ועובדתי..

משראה שהטקטיקה לא מניבה תוצאות נשען לאחור, נאנח קלות ואמר "אז ספר לנו איך המצאת את הפטנט..". הסתכלתי על השעון, עברו רק דקות ספורות מתחילת העדות. בפרפרזה על מאמר חז"ל שהרוצה לחרטט ירחיב עדותו, התחלתי לספר את קורות חיי החל משנות התיכון. הרי הכול התחיל שם, לא? וכך, בדיבור איטי פירטתי על קורותיי בתיכון, בצבא, בטיול הגדול אחרי הצבא, בלימודים בעבודתי כמאבטח בתקופת הלימודים, על הקמת החברה, ניסיוני העסקי ועוד כהנה וכהנה עד המצאת הפטנט. היה נדמה לי שסיפורי, עם הרקע השונה ממה שהם מכירים, עניין את הסובבים מעבר לעניין שלשמו התכנסנו. גם עו"ד יבשוש באמריקה אוהב לשמוע סיפור טוב...

שלב סיפורי הרקע עבר והשאלות הקשות החלו להגיע. שאלות טכניות, שאלות מתחכמות ומתוחכמות, שאלות עם נימה מעליבה, כועסות או בנימה מתריסה. שאלות המנסות לנגן על החולשות האנושיות הידועות של גאווה, כבוד מקצועי, עלבון וזלזול. שאלות שמחייבות אותך לבחור בדרך של צמצום והצטנעות, אל מול הרצון הטבעי להראות ידע, שליטה ולקיחת קרדיט. כל שיטה אפשרית כדי להפיל אותך בפח ולהוציא ממך אמירה או קביעה מיותרת.

ההתרגשות ההתחלתית התחלפה לה בריכוז עילאי. להקשיב לשאלה, לזכור לקחת את הזמן, לחשוב, לענות במתינות, להתרכז במה אני עשיתי ולא מה אני חושב. מלחמת מוחות אמיתית. מידי פעם תפסתי את עצמי יוצא מהקצב הרצוי, נסחף בלהט השיחה להתפלפלות מיותרת ומנדב מידע לא הכרחי.

מדי כשלוש שעות התחלפו עורכי הדין והתהליך חזר על עצמו. חוקרים טריים עטו על הטרף העייף קלות. היו שחידשו, היו שחזרו על אותם שאלות או תרגילים שחוקים. ככל שעבר הזמן כבר זיהיתי את המוקשים בשאלות ועקפתי אותם באלגנטיות של קיפוד. מסמכים הועלו מהאוב ונדרשתי שוב ושוב להתייחס לכל מיני אימיילים ומסמכים מהעבר הרחוק והקרוב. להפתעתי, הקצרנית שרדה בשלום יחסי את המבטא האקזוטי שלי. בהפסקות הקצרות רק אייתתי לה שמות של אנשים שהיו מעבר לכוחותיה...

שבע שעות נטו של חקירה (שזה המון, המון זמן...)הסתיימו להם לקראת שמונה בערב. כולם חיש מהר התפזרו למלונותיהם. הרחובות מתחת למשרדים היו מושלגים ושוממים. מלא באדרנלין של כל היום, בחרתי בהחלטה טיפשית של רגע לחזור ברגל למלון, מרחק של כעשרים דק' הליכה. הוצאתי את כובע הצמר מהתיק, הידקתי את המעיל לגופי ובנעליים ממש לא מתאימות פסעתי בנחישות במדרכות הקפואות והחלקות. נפש אדם ורכב לא נצפו, רוחות עם שלג נשבו בעוז. לפתע עברה מחשבה בראשי שככה דרמות מתחילות. אם אני מחליק פה באמצע הדרך רק אלוהים לבדו יוכל לעזור...

מהכניסה הקפואה של המלון צעדתי הישר אל עבר המסעדה. פרקתי את כל המתח והרעב שנצבר בי על סטייק סירלוין עסיסי וכוס בירה קרה. לועס ומתענג על הנתחים עם אספרגוס ירוק שביקשתי במיוחד. בראש הרצתי את כל אירועי היום. איפה גמגמתי, איפה הצלחתי ואיפה פחות. בסה"כ בסדר גמור.

היום השני היה  More of the Same. כולם חיכו שייגמר. היה מעניין לשים לב לדינמיקה של הצד השני. עשרה עורכי דין מהמשרדים המובילים בארה"ב, המייצגים חברות ענק. כל אחד בתורו צריך לתת את השואו שלו אל מול עמיתיו למקצוע ואל מול הלקוח. לא פשוט לייצר שעות של שאלות אינטליגנטיות, מכשילות ומתוחכמות. גם הם היו בלחץ ומבחן.

שעות אחר הצהרים הגיעו ולאות קטנה ירדה עלי. הביטחון העצמי עלה והחלטתי להשתעשע קצת. לשאלתו של החוקר התורן לגבי דוגמא מסוימת שכבר סירבתי לתת מספר פעמים בעבר, עניתי בהפתעה, "אתה מתכוון רק דוגמא קטנה וזהו?", "כן" ענה, מתלהב, חושב שהצליח סוף סוף לפצח את הספינקס. "אבל ממש רק דוגמא קטנה אחת בלבד?" המשכתי בתמימות. העו"ד בפינה הימנית הרחוקה החניק נחרת צחוק בהבינו לאן מובילים את עמיתו. "כן, כן, אחרונה ודי" המשיך החוקר. "אה, אני מצטער" עניתי בשקט. אין לי את הכישורים הנדרשים לעשות השוואה משפטית וכ"ו וכ"ו...נעצתי את הסכין וסובבתי קלות.

הקצב הואץ לקראת הסיום, מנסים לא לפספס את הדד ליין של טיסות הערב חזרה לבתיהם. וזהו, נגמר. פתאום, תוך דקה כולם  הפסיקו להתעניין בי ועברו לדבר הבא. ככה זה באמריקה. 
סיימתי את אחת החוויות היותר עצימות שעברתי בקריירה המקצועית שלי. התמודדות אינטלקטואלית ונפשית עם עו"ד מקצועיים שמופיעים ב Deposition  לפרנסתם. הוקל לי ונשמתי לרווחה. השלמתי פרק נוסף ולא מוכר בהליך משפטי מורכב. דרך ארוכה עוד לפנינו אבל להיום, אני את שלי עשיתי.

מזג האוויר השתפר לרגע אבל סופה נוספת עמדה בפתח. מחר עוד נשלים כמה מתנות למשפחה ונעוף מפה לפני שהשדה ייסגר.

פברואר 2015